אני ואתה עוד נגיע רחוק, זה מה שאמרת לי שרק הכרנו.
אבל בשבוע שעבר זה נגמר, את נגמרת,  אני לא מבין למה עשית את
זה, הרי היו לנו חיים כל כך מאושרים ביחד, אבל את שמת קץ לחיים
שלך, לחיים המשותפים שלנו.
אתמול הלכתי להורים שלך, לנחם אותם, אבל הם אפילו לא נתנו לי
להיכנס הביתה, אמרו לי תסתלק.
לא רוצים לראות אותך כאן יותר, ואני פגוע ועצוב חזרתי הביתה לא
יודע מה לעשות עכשיו עם עצמי.
הבית שלנו חצוי עכשיו, החלק שלך נעלם ואני לא יודע אם אני יכול
בכלל למצוא אהבה חדשה.
מחר נגמרת השבעה ואני לא יודע אם ההורים שלך רוצים בכלל לראות
אותי שם באזכרה.
החלטתי לא לבוא לבכות עם עצמי בבית שלפחות ההורים שלך יורידו
אבן מליבם, אותי.
עכשיו זה נגמר חוזרים לשגרה, אבל לי אין שגרה בלעדיך, אני
עדיין כואב את כאבייך ואני כבר לא יכול יותר.
אני עוזב אמרתי להוריי ונסעתי לא יודע לאן, אחרי שנה מצאתי את
עצמי בברזיל באחד הקרנבלים.
הכל שם שמח ואני עצוב, כואב עלייך אבל את לא כאן וקשה לי כל כך
בלעדייך אני לא יכול לחשוב.
שההורים שלך עכשיו בבית שלהם יושבים עם תמונה ובוכים על שנה
למותך ואני לא יכול אפילו להתקרב.
ולראות איך הם בוכים זה כל כך קשה לי שאפילו לקבר שלך אני לא
יכול לבוא, כי ההורים שלך לא אוהבים אותי, כאילו אני זה שגרמתי
למקרה הנורא מכל.
הם חושבים אולי אני רוצח הרי מכתב לא מצאו אחריך, מצאו רק אותי
בוכה על הרצפה של הבית.
היום החלטתי זהו זה נגמר אני רוצה להיות שם למעלה, להיות איתך
לשים קץ לחיים הנוראיים שלי לחזור לזוגיות שלי איתך.
בלעדייך הזכורנות שלך הורגים ואוכלים לי את הלב אז אולי איתך
אני יחזור קצת לחייך.
זהו אני מסיים כאן את המכתב ומי שיקרא את זה אולי יבין למה
עכשיו גם אני מתחת לאדמה...