נכנס לדירה. החלון שלך בדיוק מול שלי. הווילונות אסופים לצדדים
כמו שאתה אוהב בערב, כשאתה ניגש לחלון להתבונן בכוכבים, לראות
את הירח ולהזכיר לעצמך שלמרות כל מה שקרה באותו יום, עדיין יש
משהו נפלא בעולם הזה. מדליק את האור בחדר שלך. הולך למטבח.
מכין לעצמך כוס קפה. אותו הקפה שאני כל כך אוהבת. אני נהנת
מהמראה שלך במטבח, רק במכנס, את החולצה הספקת להוריד בדרך.
כמעט ומסוגלת להריח את הארומה של הקפה. מסתובב עם הכוס ביד, עד
שמגיע לחלון ומתבונן בירח המלא הלילה. אני נמסה בחשכה כדי שלא
תראה אותי.
אתה חושב שאתה לבד, איש לא רואה אותך. יושב לאכול, ומדי פעם
ניגש לחלון. לבסוף מתיישב לראות סרט ישן. עיניים כל כך מלאות
באהבה שלא שייכת לאף אחת. העיניים האפורות המהפנטות הללו.
פנייך נראים עייפים. בטח אחרי יום עבודה מעייף. אני עומדת
מאחוריך, מנסה להריח את הבושם המשכר שלך. ידי כמעט נחה על הכתף
שלך. אתה מסתובב והולך לחדר, אני נעלמת לאט לאט, מתפוגגת
באוויר. בחדר, אתה נשכב על המיטה, אחרי שכיבית את האור. בלי
להתפשט, בנעליים בהם נכנסת לדירה לפני כשעה. אני מתיישבת על
קצה המיטה, ומתבוננת בך. כאב רב כל כך נוטף מעינך היום.
ידי עולה לאורך רגלך, עד קצה המכנסיים, פותחת כפתור, ואת השני
אחריו. מלטפת את הבטן שלך, עוברת בך צמרמורת. אתה קם ומוריד את
הנעליים, ואחריהם גם המכנסיים נופלים על הריצפה. אתה מתיישב על
קצה המיטה. אני מעסה את גבך, מתחילה ללקק את הצוואר. הצוואר
שלך הוא החולשה שלי. אתה נשכב על המיטה שוב, ידיים מאחורי
הראש, הראש אי שם בעננים. אני נשכבת לצידך כשראשי על החזה שלך.
אוהבת לשכב כך איתך. מצד אחד שנינו לחוד, ומצד שני אתה כאן
איתי, מחבק אותי בנשמתך.
אני מתעוררת בבוקר כשאתה מתלבש. כוס קפה, לוקח מפתחות ויוצא.
היום אתה נראה מעודד יותר מאתמול. הלוואי וזו הייתי אני
שרוממתי את רוחך. אחרי שאתה נועל את הדלת, אני קמה למטבח,
מסיימת את הקפה שאתה השארת. יוצאת מהחלון, וחוזרת לביתי שממול
לשלך.
כל יום שלנו נראה כך. אני מגיעה אחריך, בערב. אתה נרדם לפניי
בדרך כלל, שמעתי אותך מתלונן בזמן האחרון לחברים שלך שכשאתה
נרדם הלילות קרים יותר מבדרך כלל. זה בגללי. ככה זה כשאתה גר
מול בית רדוף רוחות.