סיפור חיים

החיים הם לפעמים בדיחה לא מוצלחת. או הפקה של במאי גרוע.

כשכבר חשבתי שהסתדרתי בחיים,  שוב פעם משהו השתבש.

אני לא יודעת אם אתה מכיר את זה או עברת את זה, אבל לחיים, יש
חיים משל עצמם, הם לא בדיוק מתחשבים בך, הם לא בדיוק הולכים על
פי הרצונות שלך.

תבין, שנים שאני עצמאית, מאמינה בעצמי וביכולות שלי נטו.
פתאום, פתאום ההפקה החליטה להכניס סצינה ושחקנים חדשים, דווקא
הרעיון היה לא רע. הרגשתי טוב, אפילו נהנתי. אתה יודע מה, גם
גיליתי שבעצם לחיות בשניים זה כיף, זה לא כדי לרצות מישהו, או
ללכת עם הזרם, זה היה נחמד.

גילתי שבעצם אפשר להיות מאוהבים, נאהבים, חברים טובים וגם
משענת בעת צרה.

אבל אתה יודע מה, למערכות יחסים, יש את ההגיון שלהם, לפעמים
הוא בכלל לא הגיוני. למשל כשממש טוב לכל הצדדים והכל זורם,
פתאום משהו משתבש.

בימים האחרונים, אני מנתחת את עצמי, כלומר את ההתחברות שלי
לאנשים. האהבות היחידות שלי היו בעצם בחור עם בעיות הסתגלות
שבא מבית חולה (וגרוע מזה התחתנתי איתו), גבר שגידל לבד את
בנו, עולה חדש שהיה צריך חבלי קליטה. והאחרון, האחרון היה גבר
נטוש.

רק שההבדל בינו לבינם, זה שהוא גם אישיות, שהוא יודע לתת ללא
גבולות, שיש בו המון אהבה, ללא תנאים.

כנראה שאני בתפקיד האחות הרחמניה בחדר התאוששות, רק בשני מקרים
ננטשתי, בעצם רק באחד באמת ננטשתי, יותר נכון נזרקתי ללא הכנה
וללא הכוונה.

שנים שהייתי במערכות יחסים דפוקות, כן כאלה שאני לא רציתי
מחוייבות, היה לי טוב לשמור את החופש שלי, להיות אני עם עצמי.


ואז גיליתי את הצד השני.

כמה פעמים בחיים יוצא לך להסתדר עם בן הזוג שלך, המשפחה שלו -
בעיקר אמא שלו ואחותו, הילדים שלו, החברים שלו.

כנראה שדברים מהסוג הזה, שבעצם באמת כאשר משתלבים לך בחיים, יש
לו אורך חיים קצר.

גרוע מזה, זה שאנחנו יודעים דברים (תאורתית כמובן) אבל לא
מיישמים אותם על עצמנו.

כמה פעמים בחיים אמרתי שאני לא אקשר לגבר שיצא ממערכת יחסים
מבלי לעבור את חבלי הקליטה בעולם החדש. כמה פעמים אמרתי שאני
אשאיר את העולם הקטן והמוגן שלי מחוץ לתחום. כמה פעמים... כמה
פעמים...

כבר אמרתי שיש דברים שבעצם הם לא הפקה שלנו, אלא של במאי
גרוע.

אני לא אלאה בפרטים אני פשוט אכנס לסיפור:

לפני כשנה חברה שלי החליטה להכיר לי בחור שהיה לה איתו בליינד
דייט, לדבריה בליינד דייט "נפילה".

היא רוצה להתחתן פעם שניה לממש את האמהות שלה. ואני, אני ידועה
כאחת שלא מאמינה בנישואין, יש לי גם את הילדות שלי, הבנתי את
רעיון האימהות, נחמד, אבל צריך להמשיך.

הוא למשל, רק נעזב על ידי אשתו, בחור של בית ומשפחה, בן אדם
מקסים. אחראי, יציב, עבודה טובה, ראש על הכתפיים.

מה הייתי צריכה יותר מזה.

החברה שלי החליטה להכיר לי אותו. החליטה שהוא יתאים לי. בהתחלה
קצת בעטתי, בכל זאת, בן אדם שרק יצא ממערכת נישואין, נוגד את
כל המנטרות שלי.

נו טוב, החלטתי לנסות, לא שהיו לי צפיות מי יודע מה, מהבליינד
דייט ה- 200 שלי אולי. אבל ניסיתי.

כשהוא בא, הוא לא נראה כמו שאני אוהבת, הוא לא גבוה, הוא לא
שרירי, הוא בסדר, קצת לפלף, אבל בסדר.

אבל אני בחורה נאה, עם ציפיות נאות, אמרתי, טוב ננסה. אלף
פעמים אמרתי לעצמי שלא זורקים ישר, צריך לתת צ'אנסים.

הערב היה נחמד, הבחור לא הסתכל לי בעיניים ולו לשנייה, כל הזמן
רציתי לדעת את צבע העיניים (הוא אמר לי שהם ירוקות, רציתי רק
לוודא).

פתאום טלפון, "אמא ג'וק", משעשע, באמצע בליינד דייט לא מוצלח
מי יודע מה, יש בבית ג'וק.

הבחור, רגיש למצב, הזמין מיד חשבון. נוסעים הביתה להרוג את
הג'וק. הוא כבר החל לדמיין במוחו, איך אני מצאתי סיבה נהדרת
לסיים את הדייט.

מגיעים הביתה, לי יש בעיה, איך אני הורגת את הג'וק, "אמל'ה
ג'וק", יש לי נטיה לתת לג'וק לחיות עד הרגע האחרון, כלומר,
במקום שהוא נמצא, אני היא זאת שתמיד הולכת.

אבל הבחור שלידי, נראה פוטנציאלי בתור 900 - K, רמזתי בעדינות,
שיעלה, נו מה יכול להיות, יהרוג את הג'וק, ישתה קפה. נחמד.

תשמע, מרגע שהוא עלה, ועד לפני שבוע  וחצי הוא פשוט לא ירד
(ועברה בדיוק שנה).

אהבה כזו, קוראים רק בספרים, ממציאים בהוליווד. בחיים אתה לא
יכול לחשוב שזה יכול לקרות לך.

אבל נו, כמו כל אמא פולניה, נשאר לי להגיד נו טוב.

האמת, שגם הוא לא התלהב מהדייט, אבל הג'וק עשה את שלו. אני
חושבת להמליץ עליו בתור שדכן מעולה, לפחות לתקופה של שנה.

ואתה יודע מה, גם כאשר יותר מדי טוב, זה מעלה שאלות, מצמיח
תהיות, ומוליד צרות. אנחנו בני האדם פשוט דפוקים.

תראה גם כאשר אלוהים שיחק בבובות בגן העדן, כאשר הכל היה תמים
וטהור, פתאום נכנס למשחק נחש, התעסק עם האישה, הראה לה שיש
דברים אחרים, שאולי יגרו את דמיונה לדברים טובים יותר מגן עדן,
איזה אדיוטי, מה יכול להיות טוב יותר מגן עדן?

הבעיה שאנחנו מגלים שגן עדן הוא בעצם המקום הראשון והכי טוב
שהיה לנו, אבל הייצר של לדעת יותר, אולי יש יותר טוב, אולי יש
דברים אחרים, אולי לא הכל מושלם כמו שהוא נראה, גורם לנו
שנגורש מגן עדן.

ואתה יודע מה, אחר כך אי אפשר לחזור, השערים ננעלים והדרך
לגהנום מתחילה.

אנחנו פשוט לא יודעים להעריך נכון את המתנות הראשונות שאנחנו
מקבלים. אף אחד לא מלמד אותנו את זה. ואם מנסים אנחנו מתחילים
לבעוט, ובסוף הרגל מתהפכת ובועטת בנו.

זה לומדים עם השנים.

העצוב הוא, שאם אדם אחד למד, והוא כבר יודע, הוא תמיד מתחבר
למשהו שעוד לא יודע את זה ומעביר לו שיעור. הבעיה היא שהמורה
יוצא נפגע.

כי בנינו, תלמידים לא אוהבים מורים. הם אוהבים לעשות דווקא.

תראה אותי, החיים שלי היו רצף של תהליכים, חיים מלאי תהפוכות,
קצת יותר טובות, קצת פחות טובות, מכל דבר לקחתי משהו אחד
לפחות.

אלף פעמים אמרו לי לקרוא את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי", אתה
יודע ספר שמלמד אותנו לחיות בשינויים.

הדבר הקבוע בחיים שלי זה המינוס בבנק. אפילו המרדף אחרי גביית
המזונות משתנה מעת לעת.

אני לא יכולה להגיד שהיו לי חיים משעמים, ממש לא. אבל התפקיד
שקיבלתי בסרט הזה, לא מוצא חן בעיניי. אומנם אני בתפקיד הראשי,
אבל של איזו טלנובלה סוג ז'.

פעם כבר התחלתי לכתוב ספר, הוא נפסק לי באמצע. לא יודעת, אולי
כי הייתי צריכה לשנות את הכיוון. בכל אופן הוא השתנה.

היום, בעצם במשך שבוע וחצי שאני אוספת חלקים מעצמי, פתאום
גיליתי שאני כמו פאזל, עשוייה להתפרק. עכשיו אני בונה את
המסגרת, אחר כך אכנס לשורות הפנימיות.

אני יודעת שבפרידות, אין קיצורי דרך, הכל ידוע מראש, ואחר כך
במבט לאחור, נשאר לו זיכרון מתוק.

הבעיה היא, שהוא בעצם רצה את תפקיד האקס המיתולוגי שלי, שהיה
שייך לגבר שגידל את הילד שלו לבד. (בינתיים נהיו לו ארבעה שהוא
מגדל לבד - טוב שהוא נשאר מיתולוגי).

האמת אני תכננתי בשבילו את תפקיד האיש המיתולוגי שאיתי. אני לא
בטוחה שהוא ידע את זה.

אני יודעת שלו אבא שלי היה בחיים, הוא לא היה יכול לאחל לי
משהו יותר טוב. זה בדיוק מסוג הגברים שאבא שלי העריץ, חוץ
מבעיה אחת קטנה, הוא שמאלני.

זה בסדר, גם אני שמאלנית, אומנם גדלתי בבית ימני קיצוני, אבל
איך אומרים, כשגדלים, מגבשים השקפת עולם חדשה.

לפני שבוע וחצי חזרתי מרודוס, הוא עשה לנו טיול, תיכנן אותו
כמה חודשים לפני כן. חכינו לו, כמו שחכינו אחד לשני כל החיים.

אבל מה, אומרים שטיולים בחו"ל הם המבחן הגדול ביותר למערכות
יחסים. רק שאם צד אחד בא עם מטען שהוא סוחב תקופה מבלי לתת לו
פורקן, הכף מכריעה לחובה.

משגע אותי, איך שבועיים לפני כן, כאשר היינו בשבת משותפת עם
הילדים, הוא היה כל כך מאושר שהבן שלו שיחק  ודיבר איתי, הוא
לא יכל לצפות ליותר מזה, למצוא לו אישה שגם תאהב את הילדים
שלו. בדרך כלל זה לא עובד ככה.

נשים הם עם רע, קנאי וצר עין. חוץ מזה שהן רוצות הכל לעצמן
מבלי להתחלק.

המתנה שאלוהים נתן לי, הוא שאני לא כמו כל הנשים. אני אחרת,
אמיתית, זורמת, אוהבת, עצמאית ונותנת מרחב מחייה.

רק שכנראה שזהו המתכון המדויק לכישלון במערכות יחסים. לו הייתי
מכשפה, שמתחברת לורידים ועורקים, הייתי משיגה יותר. אבל אני לא
כזו, פשוט לא מוצאת לנכון להוציא אנרגיה מיותרת. האנרגיה שלי
מושקעת כולה בצמיחה, אהבה ונתינה. זה עושה לי טוב.

כנראה שאני דפוקה.

קמתי לקחת אפרסק.

אחרי שבוע של הלם מהניתוק המוחלט, ואחרי שבת של דמעות, פתאום
יצא לי הכעס.

איך יכול להיות שהונתי בצורה כזו, הוא טוען שבמשך חודש ימים
הוא מסתובב מבולבל, שלא יודע מה הוא רוצה בחיים. שהוא קם בבוקר
לא מאושר, שהוא לא יודע כיצד ייראו חייו.

חמוד שלי, יש לי תשובה, ככל שתחפש את האמת, אתה תמצא אותה פחות
ופחות.  לחיים יש אינרציה משלהם, וככל שתחפש יותר, תמצא פחות.

הוא פשוט צריך להסתכל על אבא שלו, גבר בשנות החמישים, עם כלום
מערכות יחסים, כלום רכוש וממון, כלום פנימי.

אולי הוא פשוט מתגעגע למערכת יחסים שבו הוא נתון לרודנות, לכך
שקובעים בשבילו מה לעשות. הוא אמר לי שהוא אף פעם לא סיים
מערכות יחסים, תמיד עשו את זה בשבילו.

כנראה שהוא רצה להרגיש איך זה, חבל רק שזה עליי.

הוא לא ידע שכאשר רוצים לנתק, לא מנתקים בצורה ברוטלית שכזו
לאחר שנה כל כך אינטנסיבית, ובמיוחד לאחר שבוע של עשרים וארבע
שעות ביממה ביחד.

כשהוא יצא ביום חמישי, היקאתי.

לא ישנתי אותו הלילה. הפכתי במחשבותי מה קרה. לרגע לא חשבתי
להאשים את עצמי, מכיוון שהוא תמיד ביקש שלא אשתנה, שאשאר כמו
שאני, שזה המודל שהוא חלם עליו.

ואני, אני באמת לא השתנתי. אני שונאת להשתנות.

מהיום שנולדתי, נולדתי עם אופי. אני ג'ינג'ית.

אבא שלי תמיד רצה לצבוע לי את השיער או לגזור אותו, בתקווה שזה
יעזור.

אבל אני, אני תמיד הייתי אני, פרץ שובבות, עקשנות, מרדנות,
שנינות. ומעולם לא הפסקתי לדבר.

לדבר על הכל, מעניינים שוליים ועד עניינים ברומו של עולם.

קרי מדיאטות ועד פוליטיקה (סתם בדיחה).

אתה יודע יש שיר שאומר "יש בי אהבה והיא תנצח". אני מאמינה
בזה. אולי לא איתו אבל בטוח עם משהו אחר.

ההורים שלי חיו בניהם מצויין (אומנם עליות וירידות כמו אצל
כולם), הם היו חברים בלב ובנפש ואהבו עד הרגע האחרון.   הם חיו
ביחד 30 שנה.

חשבתי שגם לי זה יקרה, אבל כשהתחתנתי, גיליתי שיש גם דברים
אחרים ולא חיוביים במערכות יחסים, אבל תודה לאל זה נגמר. עכשיו
אני סובלת מהשוקים של אחרי רעידת האדמה (כבר 8 שנים).

אחרי שאבא שלי נפטר, אמא שלי ירדה לי קצת לחיים. היא גם די
נשברה. אמרתי לה שאני מאחלת לעצמי לחיות 30 שנה עם בן אדם כמו
שהיא חיה עם אבא שלי. עד היום לא הצליח לי. אם זו היתה מערכת
יחסים ארוכה (קרי, נישואים שלי) היא היתה מייגעת. וכשכבר מצאתי
לי משהו במתכון הזה, זה היה קצר.

אני מדברת על זה המון, עם כל החברים שלי. זה האופי שלי, לשתף
את כולם, לשמוע עצות, אבל לעשות מה שאני רוצה בסופו של דבר.

פה חייבת להיכנס שורה לטובת החברים שלי, הם תומכים בי, מחזקים
אותי ואין לי מספיק מילים להודות להם, שהם זה הם.

הרבה אמרו לי שאם זה דבר יפה ואמיתי כמו שאני מתארת, אז הוא
יחזור, הוא יבין שבעצם אין מה לחפש, ובסופו של דבר, כל המערכות
יחסים נכנסות לרוטינה של שיגרה.

רק שאני לא שיגרתית, האמת די הרבה סרטים מצויירים עוברים לי
בראש. חלקם אני מוציאה לפועל, חלקם מחביאה, לא נעים  בכל זאת.

הוא יודע את זה, הוא כל הזמן אמר, שמה שמשגע אותו אצלי, זה
הראש. כן הרבה גברים אחרים זה הרחיק הראש הזה. אבל פה סוף סוף
משהו נשאר בגללו.

רק חבל שלזמן קצר.

עברה יממה מאז שכתבתי. גיליתי שזה עושה לי טוב. בונה. למרות
שנשארו השעות הקשות של להכנס למיטה לבד ולצאת לבד.

אתה יודע, במשך השנה הזו הוא כמעט כל בוקר קם להדליק לי את
הבויילר, שיהיה לי מים חמים כשאקום.

אף אחד באמת לא עשה עבורי את זה.

היום היה לי יום עצבני, פשוט כעסתי, כעסתי על כל העולם, איך
יתכן שנשברו הכלים, שפתאום הכל התמוטט, בלי שום הכנה. כשאני
חושבת על זה, לא מזמן חלמתי שאני נמצאת במעלית והיא פשוט נופלת
מקומה עליונה לקומה תחתונה. אני מאמינה בחלומות. אני יודעת שזה
משבר. כבר חלמתי את זה פעם.

היום התקשרתי גם לאחותו, ידעתי שהיא רוצה ליצור איתי קשר אבל
לא מרגישה בנח. גם לי זה היה קורה. אבל כמו שהיא אומרת, הקשר
הזה אם ימשיך או לא נתן לנו פרספקטיבה חדשה למערכות יחסים.
והמערכת הבאה תהיה חזקה יותר.

קצת קשה לי להאמין לזה, אבל אתה יודע כאשר אתה נבגד (לאו דווקא
בהיבט המיני), אתה מאבד אמון, אתה פוחד, אתה בעצם הולך על
ביצים.

אני חושבת שאנשים שסובלים מחרדת נטישה (נדמה לי שנהייתי
פסיכולוגית ואני מנתחת את האישיות שלו), תמיד נוטשים, פשוט
מהחרדה. לו רק אפשר היה לספר להם שזה לא כך, לו רק אפשר היה
לספר להם שהחיים הם לא שחור או לבן.

בימים האחרונים מנגנון הציניות שלי עובד שעות נוספות, אפילו
באכזריות, זה משעשע אותי.

אתה יודע, אני לא שותה יינות ואלכוהולים למיניהם. לא מתחברת
לזה. אבל מה, הפעם קניתי בקבוק יין לבן. אמרתי שאני אנסה
להרגיע את הראש, לגרום לו להירדם. לשכוח,
אבל כבר שבוע ועדיין לא פתחתי אותו. שיחכה, גם אני מחכה.

ההתלבטות הגדולה שלי כרגע, זו, האם לשלוח לו את המכתב הזה.
המכתב ששייך לך הלא נודע.

אני חושבת עכשיו שאלך למיטה (לבד) להמשיך לקרוא את הספר
שהתחלתי ברודוס.

אתמול הוא בא לקחת את הדברים, אני כבר 6 ק"ג פחות. הוא שם לב,
למרות שהוא לא אמר מילה, ראיתי את המבט החטוף שהוא העביר עליי,
הזיז מהר את העיניים, כדי שאני לא אשים לב.

לא הרגשתי כלום, כשאני רוצה אני מסוגלת לאטום את עצמי. אפילו
דפיקות לב לא היו לי. הייתי בטוחה שכן יהיו . אבל לא.

ביום שבת הוא התקשר. שאל מה הדברים של בתי הקטנה שהוא צריך
להביא לה. אמרתי לו. הוא השתהה בטלפון. אמרתי לו טוב, בסדר..
ולמרות זאת הוא השתהה. מה עובר לאנשים בראש.

פתאום הוא אמר לי, אני רציתי להגיד לך משהו. נו, איזה דבר חכם
יש לך לומר לי. מעניין.
ואז הוא אומר: "את יודעת, מה שקרה עכשיו, היה צריך לקרות, אולי
לפני חודש, אולי היום". ואני, אני קצת המומה. מאיפה "השנינות"
הזו?

הרי אין לי בעיה שזה "היה צריך לקרות" יש לי בעיה עם הדרך
חמוד, לא חותכים בבשר החי, לא מרמים בצורה כזו. לא אישה שהערצת
את הרצפה שהיא דרכה עליה.

מכל עבר כל הזמן שמעתי, איך רואים שהוא אוהב אותי, איך רואים
שהוא מעריץ אותי. מכל עבר. אבל פתאום. הוא התעורר מהחלום שהוא
בנה לעצמו. כן אני האנטיתזה לכל מה שהוא מכיר.

באותה השיחה הוא שיתף אותי, שיתף אותי בכך שגרושתו מתחתנת,
והבן שלו מתלבט בין אח לאחות שהוא רוצה. שיתף אותי בכך שהוא
נקע את היד בפעילות שהיתה לו בצבא. שיתף אותי ברוב חוצפתו בכך
שהוא יורד לאילת בשבת.

אתה מבין, הבן אדם עדיין לא התנתק ממני סופית. וברוב חוצפתו,
מעדכן אותי שהוא יורד לאילת. זה לחתוך בבשר החי, להוסיף מלח
לפצע ואחר כך לספר שאחותו הקטנה והחבר שלה יורדים לגור ולעבוד
באילת.

ולקינוח, לקינוח הוא הבריק במיוחד, נשאר לו לאחל לי שאשכח אותו
כמה שיותר מהר.

מצחיק, אתה שבאת אליי שבר כלי, שסקס היה עבורך שפה נחשקת, שחום
ואהבה היו שפות שלא הבנת בכלל. אתה מצפה שאני אשכח ממך. אתה לא
חושב שאולי אתה קצת יהיר, אתה לא חושב שאולי התבלבלת. שאתה
שכחת מי זאת שהכניסה בך חיים.

איש יקר שלי, אתה זה שהזכרת לי 20 פעם ביום בטלפונים שלך כמה
שאתה אוהב אותי. אתה, אתה האיש שהלכת אחרי באהבת אין קץ, אתה,
אתה זה שמציע לי את זה עכשיו?

ולאלוהים יש לי לומר משהו, אלוהים, הגיע הזמן שתיתן לי טוב
להרבה זמן, הגיע הזמן שהשלווה תיכנס לחיי, לא רוצה כסף לא רוצה
יותר מדי, רוצה בריאות ומשפחה אוהבת. רוצה בסך הכל את השנה
האחרונה של חיי בחזרה. היא פשוט היתה בדיוק מה שרציתי.

.
עברו כבר 4 חודשים.

אני 11 ק"ג פחות, החלפתי את כל ארון הבגדים שלי. אני נראית
מצוין אבל מרגישה חרא.

בשיר שאני שומעת  עכשיו  יש את הפיזמון: " את מחכה לדבר אחר,
את מבקשת להשתחרר, להתחיל מההתחלה, הנה השמש שלך עולה את רוצה
להרגיש ריקה ולהתמלא באהבה חזקה, ולא משנה לך יום טוב או רע
יהיה אחר כך" .  יש עוד משפט: "המרחבים פותחים לך פתח מי שיחלץ
אותך לא יעשה הרבה, זה ברור כבר עכשיו, עם יש נסיך בשטח,
בעינייך".
אני הולכת לים לרוקן את המטענים השליליים שיש בי עכשיו.

CUT.