שירי הדם ראויים שישירו אותם, סיפורי הדם ראויים שיסופרו.
לא שהם שמים זין על זה. הם בדם שלנו.
מתחילת הסטוריית האדם, היחידה שנחשבת בפריזמה הסדוקה שלנו,
מקודם, מהרצח הראשון, מטלפי הנמר ארוך הניב, מניביו של מכרסם
קטן שמבקעים תולעת אדמה ירוקה ובראשיתית, מאמבה שמעכלת אחרת,
מגושים מתאחדים של מרק בראשיתי, מצבירי סלעים בריק, מרחפים
באין, לוכדים בכוח המשיכה שלהם גושישים קטנים וחסרי אונים.
אלה הם שירי אדם, המוות שאנחנו נושאים בתוכנו, האנטרופיה עליה
מושתתים חיינו, המכנה המשותף היחיד לנו.
דם ודם ודם ודם.

אתם יכולים לקרוא לי לוציפר. מביא האור.
כינוי זה מוטעה כמובן, באשר הוא רומז על מלאכים ואור ונפילה
ארוכה ארוכה ארוכה. הוא רומז על גן עדן וגיהינום וחמלה וחטא
ומוסר יודו-נוצרי שאולי ואולי לא יצר את היטלר והזוועות שלו.

אבל אני יציר בוץ וזרע, ממש כמותכם, ואין חטאים בממלכת הדם
הזאת, היחידה שקיימת.

אבל אור יש.

אני אוהב את תל אביב בלילה, באיזורי התעשייה הישנים שלה,
זכרונות של עיר קטנה על חולות, עולים חדשים ממזרח אירופה,
שיכורים ומלהגים שירה מבולבלת, אלכסנדר פן מזיין לו אי שם את
רובינא, סוחר טורקי מוכר חשיש מצרי מאיכות גרועה, חטאים ישנים
צובעים לי את העיר הזאת בצהוב אפור הטמא של החיים האמיתיים.
דיימון ראניון יכול לקחת את ניו יורק שלו, אני נשאר בלבנט שלי,
בעמבה.

היה זה לילה לח, ממש כמו זה, ואני יושב בפאב עם בחורה לא יפה
ודמות שוליים שתגורש מן הסיפור עד מהרה. אני מפעיל את קסמי
הנחש שלי, את הפיתוי השקט והכפיה הרומזנית, את היד המזדחלת
והמבט הריק
אותו אתן מדמות לעמוק ואפל ומביע משהו שאין בי בכלל.
אנחנו בדירה שלה, והיא רוצה שאוהב אותה ואשאר לישון, שאחבק
אותה חזק כל הלילה ואגיד לה שהיא נורמלית. אבל אני רק גומר לה
בפה והולך משם, מהרהר נוגות בדרך הארוכה הביתה, כמו תמיד.

מי אני?

ילד מבולבל, גבר מרושע, לוחם מיתולוגי, פילוסוף כבד ראש, משורר
פרוע, צעיר מגניב וציני, לוזר.

דון ז'ואן שכמותי, צייד של חלשים, וזה קל. כי כולכן חלשות כל
כך, ובכולכן יש חור. אני רק צריך לכוון את החור שלי כך שיהלום
את שלכן, הריקנות שלי מטילה צלילים שמושכים אתכן אלי כאבן
שואבת.
זה החלל שקורא לנו בובה, בואי נפליג לכוכבים, נמכור את הירח
לחייזרים עם תכניות פיתוח, נעשה דברים רעים.

הו, דורין שלא-שלי, כמה הייתי רוצה לזיין אותך עכשיו.



אני נע בחלל של האנשים האפורים, איש צל כמו כולנו, אני פשוט
רואה את זה כי אני לבד. בתוך הקופסה השחורה עם תשעת המנעולים
שלי, זו שאני כל כך מתגאה בה, דברים מוזרים קורים. שם בפנים
אני בוכה על זה שאת זונה כמו כולן, מדמה אותך מתחת לגוף שחום
ומכריס של לוציפר אחר, ממש כמו שסיפרת לי שקרה בחמישי שעבר.
ואני בוכה שם כי זיינתי כל כך הרבה נשים שאהבו אחר, ואני יודע
שלעולם לא אוכל להיות בטוח מאנשים כמוני, שאחי לטבע יבגדו בי
כמו שאני בגדתי בהם, כי זה הסם שלנו, זה מה שעושה לנו טוב,
לדמיין את הפרצוף של החבר כשהיא מוצצת לך על ארבע.
וזה כל כך טוב אלוהים, יותר טוב מסקס, בטח שיותר טוב מהמציציות
המתורגלות היטב שלכן, כמעט טוב כמו הרגע בו הדם מפמפם לי את
הזין ואני פולט את ילדי שבקרוב ימות על הפנים שלך וקורא לך
זונה בלב.

אלו הם שירי הדם, מים רבים לא יכבהו, נהרות לא ישטפוהו,
ואדומים יהיו השמיים לעת ערב בשביל להזכיר לנו שניטשה מת
ואלוהים גם כן ודמם ודמנו אחד הם.

קינה אקון לי על בוקובסקי והמינגווי, בכי אבך על יוני נתניהו
וקלינט איסטווד, אליל ילל על כל הגברים שהיו פעם, שעשו הכל
בשביל הפוזה, שעישנו מרלברו ובכו בלב, ששיקרו וזיינו והרגו
וכתבו ושתו, המשה דיינים של ההיסטוריה, החארות המנובזים של
היקום, מי ייתן חלקי עימהם בגן העדן של הגברים המזויפים,

ואני רק רוצה לשתות ולזיין.