על כיסא רעוע מפלסטיק
בין חתול רחוב חסר עין וגיצים הניתזים מעמוד חשמל מקולקל,
בפינה חשוכה בקצה העיר,
הוא יושב לו,
לבד.
הגשם של החורף נוטף לו על הגב במין חמימות כזאת, כל טיפה היא
כמו ירייה.
מבטו מושפל אל עבר מרצפות המדרכה,
אל עבר מחשבות-
שאף אחד לא יודע על קיומן.
אנשים עוברים מסביב.,
הם עוברים מימין, ומשמאל
מאחורה, ומקדימה
בלי התחשבות, בלי תשומת לב מיוחדת
פשוט עוברים להם.
ואולי זה לא בכוונה, כנראה שהם אפילו אנשים נחמדים.
אנשים טובים,
שלא עשו רע לאף אחד.
אבל כל זה לא משנה את העובדה שהוא עדיין
יושב לו
על כיסא רעוע מפלסטיק
בפינה חשוכה בקצה של העיר
יושב לו
יושב לבדו.
כל כך הרבה כתפיים מתחככות בגוף הקר
מימין ומשמאל
מאחורה, ומקדימה
אבל אף כתף לא עוצרת לרגע, כדי לתמוך בראש העייף
שום זוג עיניים לא מישיר אליו את המבט
אף אוזן לא מתאמצת או מנסה להקשיב לשטף הדיבור היוצא מפיו,
למילים שרק מחכות שישמעו אותן,
וזרם המילים הולך לו לאיבוד בין טיפות הגשם שמהולות בדמעות.
עד שלבסוף
מורגשת נגיעה רכה בכתף.
ילדה קטנה
חסרת פנים ולא מוכרת שולחת חיבוק
ובבת אחת
הגשם פוסק, והשמש יוצאת מבעד לעננים
לפתע הפינה כבר לא חשוכה,
כיסא הפלסטיק כבר לא רעוע.
הראש נשען על כתף
ויש מי שמקשיב למילים
שמספרות על המחשבות
אותן מחשבות שעד לא מזמן לא היה ידוע על קיומן,.
ועל רקע הקשת-
גבו מתיישר,
פניו המושפלות מתרוממות אל-על מן הכביש,
פיו אט אט מתעקל כלפי מעלה
וחושף שיניים בוהקות
הוא
מחייך.