דרך עיניים בוהות חסרות שימוש ותועלת
אני רואה הרבה דברים שאין להם הסבר,
בנסיונות כושלים להעביר את התמונה
אני מגמגמת תיאורים חסרי פשר.

לפעמים אני נשברת מחוסר חברה,
בעולם שאינו פתוח לאחר.
יושבת שם לבד בין דימויים בלתי פוסקים,
אשר רצים מאי יכולת להשאר.

צבעים וצורות מחוברים ללא הגיון,
צירופים שלא נועדו להתחבר.
אנשים עם פרצופים שבאו רק מהדמיון
וגילויים שאמורים להסתתר.

להחביא את פניי לא יואיל בדבר
כי זה יאלץ אותי רק להזכר,
שהכל בפנים בראש מאחורי העפעפיים
ולא בחוץ כמו שרציתי לשער.

אבל לא רק רע שם, בעולם ההוא
שם כל ענן הוא מטוס וכלב הוא חבר.
לפעמים זה מקום אליו אפשר לברוח,
כשבחוץ אף אחד אינו עוזר.
שמה מטפלים בי ונותנים לי כח
אז כשנמאס ואני כבר לא יכולה יותר,
אני עוצרת לרגע ועוצמת עיניים
והולכת למקום שלא חייב בו למהר.

בכל מקרה... כמה שהוא טוב, וכמה שהוא לא,
היה יכול להיות נחמד רק להביא לשם חבר.
מישהו שיעזור לי להסביר לאנשים
את העולם הזה שאי אפשר לתאר.