"אנחנו כאן לבדנו.
אין מה לשרוף
הכל כבר נבול
עיוורים גם בסוף
מחכים למבול
שעוד רגע ישטוף.
עיוורים גם בסוף
מחכים למבול,
שעוד רגע ישטוף,
עוד רגע..."

ענבל פרלמונטר



חשבתי לעצמי, מה יקרה באחרית הימים, לא בהכרח בסוף העולם אלא
בסוף האנושות.
אני לא יודע איך זה יקרה ומה יהיו הגורמים לכך אבל אני מקווה
שתהיה לי האפשרות לצפות בשורה הראשונה,
לצפות משורה ראשונה באחרית הימים.


החלטתי כבר מזמן מה אעשה בסוף, בהנחה שאשרוד לראות אותו,
בזמן שהכל יידאגו מהסוף אני, אני לא אעשה כלום.

בסרטים ההוליוודיים, תמיד רואים שהאנשים לא יודעים להסתדר עם
רגעים כאלה, הם תמיד מלאי דאגה, מטורפים. היצר האגואיסטי מתפרץ
אצל כל אחד ואחד מהם והם מתחילים להרוס, לשדוד, לפגוע ולהרוג.

רואים גבר פורץ חלון ראווה של חנות אלקטרוניקה, האזעקה מופעלת
בעודו גונב מכשיר טלויזיה חדיש. המצלמה מתרחקת מעט ומסתובבת
קצת כדי להראות לצופים את המתרחש.
רואים צעירה נחטפת לתוך סמטה חשוכה בה אדם חולה עושה בה את
זממיו, ילד רעול פנים פורץ למכונית ומתניע אותה בעזרת שילוב של
כבלים שונים, שוטר מכה עד זוב דם חסר בית בגלל פיסת אוכל,
מכונית ושובל אש ועשן היוצאים ממנה מתרסקת לתוך חומה,
עשרות אנשים הורסים ומפילים שלטי חוצות ומשתלטים על מבנים
ציבוריים, מאות מפגינים צועדים ברחובות, צועקים דברי נאצה,
רבבות מסתובבים ברחובות חסרי מעש וללא סיבה נראית לעין,
אנשים עומדים על במות מאולתרות, קוראים לציבור לחזור בתשובה.
אחרי הכל, הסוף קרב והמשיח בא ואם אתם רוצים גאולה כדאי שתחזרו
בתשובה.
אזעקות, צרחות, אורות, בכי, דם, דמעות.
עוד פיצוץ ועוד גופה נמרחת על המדרכה,
עוד ילדה נאנסת בסמטה ואין עונה לזעקתה,
עוד אם מתפללת לשלום ילדה,
עוד צעירה מזילה דמעה חובקת כרית ובוכה חרישית במיטתה.

שמש מסנוורת, ושמיים כהים זרועי כוכבים, בוהים במה שברא
האלוהים.

עוד רעף נוטף מים, עוד סדין ספוג דם, עוד חלון שבור, עוד פרח
נדם, עוד דלקה פורצת, עוד רעש צורם, עוד תאונת דרכים, עוד מכה,
עוד אדם תם נרצח, הבורסה נפלה, הבוס מהחלון קפץ, ועוד שעה
עברה.

הכל דואגים מהסוף, ואני, אני לא עושה כלום,
אני יושב לי בנחת באיזו מרפסת על כסא נדנדה נוח,
עם כוס בירה קרה מצידי וכלבי הנאמן מהצד השני
וברקע מתנגן לו תקליט ישן בפטיפון חדש
אולי פינק פלויד או מייק אולדפילד.
ואולי אף אהובתי באותה העת תועיל לשבת עימי.

ואז אני בוהה מהצד על המתרחש אף על פי שאני בעצם יושב באמצע כל
האסון, מביט על הרעה הפוקדת את הארץ, על תגובות האנשים, על
המבנים ההרוסים, על ההמונים המציפים את הרחובות נטופי הזוהמה,
על הפחד, החרדה, הצער, העצב, היגון, הדאבה, הכעס, החימה, הבכי,
האלימות, ההרג, הרצח.

בוהה מהצד בעוד העולם קורס, האנושות  נעלמת וכאילו לא הייתה,
החיות נכחדות, הצמחייה נובלת, המים מתייבשים, והשמיים מתכהים.
יקירתי כנראה לא יכלה יותר, והנה היא מניחה את ראשה על שחמי.
-"אני אוהבת אותך" היא לחשה לי בעודה הולכת לעולמה באנחה
שקטה.
ואני, אני מביט רגעים אחרונים על העולם שאט אט מתבהר,
ניצוץ אור קטן מופיע מולי ובתוך שניות מכסה את כל תחום הראייה
שלי עד שכל מה שאני רואה זה אור לבן בוהק.
כל האירועים המרכזיים בחיי חולפים במהירות לנגד עיניי, כמו
תמונות, משמיעים צליל כזה כאילו הם קורעים את האויר,
ושיר זכור לטובה מתנגן לו בעליזות באותה העת,
התמונות והזיכרונות ממשיכים לחלוף מהמרכז לכל צדדיי.
קולה של אהובתי נשמע, "אני אוהבת אותך" היא לוחשת חרישית,
והמוזיקה בבת אחת, נפסקת. כאילו הוציאו את המחט מתקליט מנגן.
האור פתאום כבה, ואז שקט, דממה נצחית, אפלה.
ורק קולה של אהובתי מהדהד חרישית - "אני אוהבת אותך".

ואז, כל מה שנותר מהארץ אלה שרידי מבנים, אבק, עפר ואפר,
דליקות קטנות דועכות, עשן, גופות בכל פינה, זכוכיות, ברזלים
ולבנים מונחים באקראיות ברחובות, עצים מתים, אגמים וימות יבשים
והרבה כלום.

והשמיים נהיים אפורים וטפטוף קל ומבורך שוטף את הארץ וקול נעים
של אנשי מקהלה נשמע מרחוק והאדמה שמחה.

סוף.


[נערך שנית באפריל 2007. הצאות לשינוי יתקבלו בברכה.]