"..המרחק בין ידיי ורגליי כל כך גדול אף שהן מוטלות לצד גופי,
וכח המשיכה פוקד עליהן להישאר במקומן אם לא לנטוש את
כתפיי..."


קמתי מהמיטה, העשן אפף את החדר, לא יודע אם היה זה הערפל או
החפיסת וינסטון שכרגע סיימתי... רק ידעתי שהיא הייתה שם, וזה
הפריע לי... מאוד.
פתחתי את החלונות ללא הוילונות, גם את התריסים, אני רואה בחוץ
איש לבוש שחור... אני יכול לראות אותו מפני שהלילה בכלל לא
שחור, הוא בהיר יותר מהאיש.
היא עדיין שם, ידיה משתלבות בעיטורי המיטה כאילו חושלו בפקודת
המעצב, הכל כל כך, כל כך הזוי.
אני פותח חפיסה חדשה, מוציא את הסיגריה ישר עם הפה, מדליק עם
גפרור ויושב על המרפסת עם תה, איזו הרגשה מזופטת, רק מכת ברק
תזיז את מחוג השעון שעה קדימה לעבר הזריחה בכדי שיום חדש כבר
יתחיל.
לעזאזל.
"הו! בוקר טוב, לא ידעתי בכלל שעזבת את המיטה..."
היא לא מדברת אליי, היא אף פעם לא מדברת אליי. היא מדברת אל
הכלב שלה, גם הוא יותר שחור מהלילה, אבל זו לא בעיה, גם אני
יכול.

"רוצה לשתות משהו? סיגריית בוקר?"
"אני לא רוצה לשתות סיגריה טפשון..." היא צחקקה
שונא כשהיא מצחקקת.
אבל לא, אני מחייך בצורה משכנעת למדי
"רוצה לעשן משהו? תה?"
"לא , אני צריכה ללכת במילא"
"בטוחה?" שאלתי, רציתי להיות נימוסי אחרי הכל
"כן, כן..תהנה עם גבריאל"
גבריאל, איזה מן שם זה לכלב? מלאך משהו.

אני שומע את הדלת נטרקת בדממה, איך זה? פשוט, זה כשאתם מתאמצים
לסגור את הדלת ממש חלש  מתוך התחשבות באחרים. אך האחרים שומעים
את מעשיכם ממש חזק, כי ככה הדלת, אי אפשר להאשים אותה.
הגעתי כבר לפילטר, כשאני מגיע לפילטר זהו סימן רע, זה אומר
שנגמרת לי הסיגריה, נגמרת  הסיגריה, נגמרת התחושה שבה אני
שרוי.


"...שום עמוד שדרה אין לי, ראשי מוטל למטה ועיניי לא חודרות את
רצפת האבן כמו שהן חדרו בשר אדם..זהו, מה אני? חוץ ממקור
רחמים, לתת לילדים קטנים  נושא מחקר?"

חוזר לתחושה, למצב.
נכנס למקלחת, רק מים חמים, כי אני יודע שאני בחלום.
יוצא לעבודה, דז'ה וו.
האופנוע שלי מחכה בחוץ, כמו חיה רעה, כבר סיכמנו בינינו שהוא
לא יהרוג אותי במשך עשר שנים, נשארו לו עוד שנתיים ולא סיפרתי
לו שאני מתכוון למכור אותו.
אני אומר ביי לגבריאל
"ביי גבריאל"
ויוצא החוצה.
השמיים בהירים מידי לעומת הערפל שהיה קודם, קצת הפכפכים היום
הא אלוהים?, אני צופה ברחוב הסואן, נגעל מהמראה... מן הסתם.
הקבצן צועק "השמיים נופלים, השמיים נופלים!" אך אני מבטיח לו
שהגורדי שחקים מחזיקים אותם היטב ואני נותן לו דולר כדי שייקנה
לעצמו משהו נחמד.

"...אפילו ליפול איני יכול, לצעוק איני יכול, ללכת, לצחוק,
לשבת, כלום..."

אני עולה על האופנוע ומתחיל בנסיעה.
אני שוכב על הכביש ומסיים את הנסיעה.
גבריאל לידי עם מבט זגוגי בעיניו, היא שם, האיש השחור מהלילה,
הקבצן, אפילו הדלת.
אני מתחיל להבין, אני מת.
טעות.
לעזאזל.

אני מתעורר, ערפל מקיף את החדר, עוד חלום מזורגג.
פותח חפיסה חדשה, מוציאה אחת עם הפה, מן הרגל, מדליק עם
גפרור.
מכין לי תה ולה מכין את הדלת, השגרה הורגת.
שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה, שיעול.
סיגריות הורגות.
אני מכין דולר בכיס, יוצא החוצה, זורק הבטחות חסרות משמעות
לקבצן ועולה על האופנוע.
מתחיל נסיעה, מגיע למשרד.
קיבלתי עיסקה, איזה כיף, ממש שמחה וצהלה.
אדישות הורגת.
עולה על האופנוע.
אופנוע הורג, נראה לי.
כולם לידי, הקבצן, הדלת, אתם יודעים.
אני מת.
או שלא?
לא.
לעזאזל!

אני מתעורר, אוויר סמיך בחדר, נחירות מסביבי.
אני שונא כשהיא נוחרת.
אבל היא אף פעם לא נוחרת...
יש וילון מסביב למיטה שלי, הכל נראה שונה, אני מסיט את הוילון
עם התנועה המעטה שיש לי בידיים.
קירות ירוקים, רצפות לבנות עם אבנים משובצות..אני בבית חולים.
אני רואה את הכיתוב על מיטתי : "גבריאל מאב, שיתוק ילדים
מתקדם".

המרחק בין ידיי ורגליי כל כך גדול אף שהן מוטלות לצד גופי, וכח
המשיכה פוקד עליהן להישאר במקומן אם לא לנטוש את כתפיי... אם
יכולתי להזיז אותן אולי יכולתי לגעת בכל החלומות הללו שאני
חולם, הלוואי.