"את עוד תהרגי אותי", הוא חייך אליה ונישק אותה חזק. "אתה כבר
מת, מבפנים, מבחוץ, מהגבול ביניהם... אני אדאג שהם יידעו".
אחרי שהיא אמרה לו דברים אלה הוא העיף אותה על הקיר בשאגה
חייתית. תמיד הכעס שלו שלט בו, זה גרם לו לאבד דברים יפים.
דם ניגר מהגב שלה, איפה ששבבי העץ של חדר המלון המזופת
נמצאו... הוא הוציא סיגריה, מביט בדם שלה, באדום הנצחי הזה
שבקרוב יהפך לקריש חסר משמעות.
היא הייתה חסרת הכרה, או לפחות העמידה פנים... אחרי הכל, היא
הייתה שחקנית.
"כל כך טיפשה, למה ז'אן? למה? זונת משי שכמותך, לטפי אנשים
אחרים שיסכימו להתפתות ליצור שכמותך, געי באנשים האלה וחושי את
תיבת הפנדורה שאת פותחת כל פעם מחדש... אני לא אשם במי
שאני...", התחיל ללחוש בקול ארסי רם לאוויר... הייתה לו מספיק
נצחיות מהדם שלה. הוא יצא החוצה לסיים את הסיגריה ושכח בכוונה
את המגבעת בחדר, היא הייתה מגואלת בדם גם ככה.

הוא הלך ברחוב, הוא אהב לשמוע את נקישות הנעליים שלו על
המדרכות משובצות האבנים הסתמיות שהיו, אווירה חולנית הייתה
באוויר, אווירה של יין שפתחו אותו ומישהו שכח לסגור.
הוא הסתכל על הנצחיות של השמיים ונזכר כיצד, כשהיה קטן, היה
נוהג לשבת על המרפסת עם אימו ולהסתכל על השמיים ואף פעם לא על
הירח, הוא היה בוהק מידי, כמו נחש לעומת השמש המלטפת.
הוא תהה על הרבה דברים, ביניהם מה קרה לז'אן שבטח גוססת מאיבוד
דם שם בחדר. היא הייתה המועדפת עליו, אולי בגלל שבתוך תוכה
עדיין נשארה בה מן אנושיות שנטרפה דעתה, אנושיות מיוחדת שעוזבת
אנשים בילדותם. שיגעון גדלות.
מעילו הארוך נשרך אחריו, יודע שהוא יתנגש בבעליו ברגע שיעצור
בפתאומיות, ברגע הזה ממש.
הוא הביט לעבר שדרת שאנז אליזה, המקום היה נטוש... חנויות
סגורות, המוכרים כבר בטח ישנים, והנה הוא צועד ברחוב, מאמין
שהוא האדם האחרון בעולם.

הוא האדם האחרון בעולם.

מבטו הופנה לכיוון חלון ראווה ששיקף אותו בעששיות הרחוב, הוא
הרגיש רעב, הוא לא רצה אוכל, הוא רצה מנוחה... זהו, זה מה שהוא
חיפש, שלוות נפש, רוגע... מקום לצד המאמינים.
שוב שמיים, שמיים כהים, כאילו האלים זורקים גלימה על כדור ארץ
כמו שמנסים להרדים ציפורים מצייצות, להעביר אחריות לאיש החול
שירדים אותן.
הוא ראה שלושה אנשים צועדים לקראתו, חמושים ברובים, מדים ומבט
רצחני... מבט של תאוות דמים.
"מפלצת! סוף סוף תפסנו אותך!" החלו לצעוק ופתחו באש.

זיקוקי די נור.

הוא החל לרוץ, כדורים שורקים סביבו כאילו הוא מצוי באיזה מעגל
ילדים מעוות. הוא הגיע לאיזו פינה והתחבא בצללים, הוא שמע את
קריאות השיכורים לדם שהחישו צעדיהם,
"אתה תבוא מהצד, אני אבוא מהאמצע... ואתה תשמור עלינו, כן
אוונס?"
הבחור ששמו אוונס ענה לחיוב, הוא סמך על שני הג'נטלמנים שלידו,
חש באמת המעוותת שסיפרו לו.

בינתיים, אותו זה שנחבא בצללים, חיכה בסבלנות לרגע בו יתקוף,
לרגע בו יחסל תמידית את הרודפים אחריו אשר בעיניהם מצויה שנאה
רצחנית בניגוד לעיניו שלו, רק ריק אדיר ואדישות לא נפסקת
הופיעו שם.

בריכות נפש.

הוא רצה לחוש את דמם, רצה לבתר אותם, אך ידע כי זה יוביל לעוד
מחלוקות רעות שיאשימו אותו, יאשימו את כל עולמו.
הוא שמע את צעדיהם, יותר חזק ויותר חזק, כל צעד שהם עשו היה
שווה ערך לפעימת לב שלו.
נכון, הוא רצח, אבל הוא רצח בגלל השנאה כלפיו והפחד שיגלו
אותו, לא ידע אפילו אם ז'אן חיה או מתה, הוא לא אהב ששונאים
אותו.
ואז הם תפסו אותו.





"ראית אוונס ידידי? רק שתי יריות כדי לחסל יהודי מטונף.."