-תשמעי, - אמרה אורנה בר-לב בטון החלטי. - אני מצדי עשיתי כמה
דברים למענך. פניתי ללשכה לסיוע משפטי ושוחחתי שם עם איזה
עורך-דין. בחור צעיר, נחמד, תומר פרקש קוראים לו. הגשתי בשמך
בקשה לתביעת הגירושין וכל השאר. פרקש אמר לי שתוך שבוע יישלח
אליך מכתב ובו יהיו פרטים של עורך-הדין שיטפל לך בעניינים.
יובל בטח יקבל צו הרחקה מהבית. ואני מניחה שהכול יהיה בסדר.
   -ומה עם הילדים? - שאלה ענבל.
   -את זאביק ואת רותי לקחתי אליי. הם ילכו כרגיל לבתי הספר
שלהם. כל עוד את בבית חולים, אדאג להם כראוי. דיברתי גם עם
שייקה. הוא אמר שישתדל לשכנע את המפקדים לתת לו כמה ימי חופשה
כדי להיות איתך. הוא כל-כך אוהב אותך, ענבלי, הכי בעולם. בן
מקסים גידלת...
   ...כעבור עשרה ימים ענבל נמיר חזרה הביתה. הדבר הראשון
שראתה בתיבת הדואר היה מכתב מהלשכה לסיוע המשפטי. ענבל פתחה את
המעטפה וקראה את תוכן המכתב. מהלשכה הודיעו שמעתה יש לה
עורכת-דין אשר תטפל בתביעתה. שמה אסתר ברטוש, ומשרדה נמצא
בקומה העשרים של מגדל המשרדים במרכז העיר, קומה אחת מתחת ללשכה
לסיוע.
   ענבל ניגשה אל הטלפון וחייגה את המספר הרשום במכתב. קול
צלול של אישה צעירה ענה לה מעברו השני של הקו:
   -עורכת הדין ברטוש.
   -שלום לך, אסתר, - אמרה ענבל. כעת קיבלתי הודעה מהלשכה
לסיוע שאת תנהלי לי את התיק בעניין הגירושין. אז התקשרתי לקבוע
פגישה.
   -מתי יהיה לך נוח להיפגש? - שאלה אסתר. מחר בתשע בבוקר זה
בסדר?
   -כן, - השיבה ענבל. - בשעה תשע מתאים לי מאד.
   -מצוין, - אפילו בטלפון אסתר ברטוש נשמעה חייכנית. - אז
להתראות מחר.