הסתכלתי עליו מלמעלה.
מדבר אל עצמו, תמיד אל עצמו.
למה הייתי איתו. אני לא יודעת, אולי בגלל שנמשכתי לבנים רעים.
אבל הוא לא היה רע, הוא רק לא ידע מה היא האמת הפשוטה.
אליאב. הוא היה מיוחד, הוא היה מבין אותי אבל אני העדפתי
לשתוק.
הוא היה מספר לי סיפורים שהוא קצת "שיפץ" ככה שהוא תמיד יצא
באור חיובי.
אליאב, הוא ידע לדבר, היה לו מין קסם כזה. מעבר לכריזמטיות,
מעבר למשהו מוגדר. אולי זאת סתם הייתה אהבה, אבל הוא הרגיע
אותי עם המילים שלו. ואני, אני הקדשתי את כולי אליו ואל
הסיפורים שלו. ניסיתי לשכוח את כל מה שקרה בשנה שעברה.
"ואז אמרתי לו תזוז אתה עוד תהרוג אותו"
שמעתי אותו ברקע מסיים את הסיפור שלו, לא הגבתי על זה. הייתי
במקום אחר, הסתכלתי על תמונה שלנו, אף פעם לא שאלתי אם הוא
אוהב אותי.
"ואז אמרתי לו תזוז אתה עוד תהרוג אותו" הוא חזר על המשפט
האחרון בקול רם יותר, מסתכל עלי מלמטה ומחכה ל"וואוו" המסורתי
שלי, שידע שאני הקשבתי ושאני אוהבת אותו.
"עמית?"
"אה? כן, ובסוף מה קרה איתו?"
"הוא התעורר..."
"וואו"
הסתכלתי על השעון. וקמתי.
"תלווה אותי החוצה?"
הוא קם והתחיל ללכת. הוא לא זכר, קיוויתי שהוא יעשה לי איזשהי
הפתעה קטנה. אני מניחה שהתלהבתי מהיום בגלל שאחותי הגדולה מתה
בגיל 16, כאילו עכשיו אני באמת בוגרת ככה הרגשתי. באיזשהו מקום
בפנים ידעתי שהוא לא יזכור.
הגענו לשער והוא נישק אותי, כמו נשיקה של כל יום. הוא לא זכר.
"מה יש לך היום?!"
"יום הולדת"