עוד חלל נגלה אל קיומי. עוד שחור.
עוד צורך עז בחליפת ואקום.
לחללית אין תקציב, או שימוש לחילופין.
המרחב הריק נגלה כאן לנגדנו, בפלא האליפטי הקורס.
במדינה שלנו, בגוש-דן ממש!
ברחוב ורוד, בחדר רווי דמעות ייאוש.
בי.
חלל חסר קונספציה ותרופה.
הכל נכה, משותק, מת וחי-תלוי ביום.

"מתי כל זה קרה?" שואלות זקנות שבט הלוי.
הגבר הנכון לא נברא לתת מענה לשאלה תמוהה זו. נורא ואיום.
סם, מחולל פלאים, לא ארכוש בסמטא או בבית המרקחת השכונתי.
אזל המלאי.

האגדה מספרת, כי נפש האדם, יכולה להפיק תרופה זו.
הכל תלוי בפציינט המיוסר.
לבי מעוקר ולשביבי עברי מנוסר ללא הרף.

מאמינים באגדות? אתם, לא אני.
מצער להודות, הסכיתו ילדות-האור!
אך בנסים דוגל,
ואולי, רק אולי, תשווע נפשי.