תביא משהו. קליק. "את אהבתך הנושנה זרקתי לפינה..." איכס, לא
רוצה. תביא משהו. קליק. "תמיד תהיי לי הזריחה שלי אהובתי..."
אויש, נו. תביא משהו. קליק. ציור. ידיים משולבות. הכותרת:
רגשות.
די כבר נמאס! חלאס כבר עם האהבה הזאת! מה, זה כל מה שיש לכתוב
עליו? תמצית החוויה האנושית: אהבתי, שמחתי, נזרקתי, נכנסתי
לדיכאון? אין שום דבר אחר? מה עם אכזבה? מה עם שמחת הניצחון?
מה עם שמחה סתם? מה עם חברות אפלטונית? רק אהבה דביקה, קיטשית,
אחידה כמו מדי צבא בצבע ורוד פוקסיה (אגב, ואני אומרת את זה
מתוך הבנה מלאה שמרגע זה אני מוקצה מחמת מיאוס על ידי כל בנות
המין היפה שלי, אין לי מושג מה זה ורוד פוקסיה. אני לא אוהבת
ורוד, ומבחינתי כל גוון של הצבע הזה הוא פשוט מזעזע).
אני נשענת לאחור על כיסא המנהלים (אלק, לכו חפשו מנהלים עם גב
שבור. אני אגיד לכם איפה אפשר למצוא אחד: בחנות שבה קניתי את
מכשיר העינויים הזה). השמש שבחוץ בדיוק החליטה לשקוע בין העצים
ואל גלי הים תוך תצוגה מביכה של חוסר טעם משווע בגווני
תכלת-ורוד. התריסים הפתוחים של החלון חותכים לי את הנוף
לרצועות, כמו סורגים, רק לרוחב. בחוץ, כל העולם מאוהב. השכנה
הבלתי נסבלת שלי מחזיקה ידיים על הדשא עם החבר החיוור שלה.
אוהדים מכל המינים של כל הנבחרות מנצלים את המונדיאל להפגנות
חיבה ציבוריות. באולם האירועים שבו אני עובדת, כבר בטח מכינים
את השטח לחתונה הבאה.
בא לי לחרב את כל ההתאהבהבות המתוקה הזאת. בא לי לשפוך חומצה
על השכנה, לפוצץ את אולם האירועים ולרסס את כל האוהדים הגודשים
את ערי גרמניה בגז מדמיע - ממילא רובם יבכו בסוף.
אני מרוקנת לחלוטין. דף היוצר הדליל שלי לא התמלא כבר חודשים.
שום רעיון לסיפור לא צץ לי בראש, שום שורה לשיר. אולי הם
צודקים, כל אוהדי השקיעה האלה. בלי אהבה, באמת שלא נשאר הרבה
לכתוב עליו. אני קמה ממקומי, פותחת את הדלת, יוצאת החוצה,
דופקת על הדלת של השכנה (לא המגעילה, אחת אחרת, חמודה כזאת).
"היי, גלי. אה. תראי, אמ. בא לך אולי לצאת לשתות משהו? אולי
סרט? או משהו כזה?"
השמש שמאחורי ממשיכה במרץ במלאכת השקיעה. הורוד הופך לסגול
ועוד מעט לכחול כהה ואז לחושך. אני וגלי מחליטות לוותר על הסרט
וללכת לטיול על חוף הים. מי יודע, אולי עוד יצא מזה סיפור.