את שמופי אספתי לחיקי לאחר קרב מורט עצבים ושערות (שלו
בעיקר..) בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ואלנבי.
מן הסתם הוא לא ממש רצה בית חם ונקי אחרי שנהנה כל כך מהביוב
התל אביבי המפתה ומשאריות הזבל המהבילות שהורעפו עליו מדיי יום
ביומו באדיבותם של בעלי הבאסטות הצעקניים משוק הכרמל.
אז פשוט קבעתי לו את העובדה החדשה בחייו, והיא שמעכשיו האוכל
שינעים את חיכו יהיה טרי ונקי.
  את הבית החדש היה לו קצת קשה לקבל, ולכן בתחילה סגרתי אותו
במרפסת השירות הקטנה, דואגת שתהיה לידו פיסת קלקר עסיסית לשעות
המאנצ'יז הליליות.
כמובן שהוא החרים את כל המחוות מתוך רצון טוב שלי, ולא נגס
במשך 4 ימים בשום ירק שפיזרתי סביבו. אפילו מהקלקר הוא התעלם
בהפגנתיות נחושה.
ואני בשלי. לא מוותרת.
לקחתי אותו לאמבטיה, רחצתי אותו בשמפו מיוחד שקיבלתי בבית
החולים הוטרינרי, הוספתי קצת מרכך 'הוואי' לאחר החפיפה,
וניגבתי אותו לבסוף במגבת ישנה וטובה.
הוא ממש נגעל מכל זה, ומייד אחרי החפיפה רץ להתחפר בתוך האריזה
המקורית של הטוסטר אובן שלי - שהפכה למעון המסתור החביב עליו -
ולא יצא משם יומיים נוספים.
  היה זה בסופו של השבוע הראשון בחברתי, בו הוא החל להראות
סימני שבירה.
בבוקר שבת, ראיתי ביס מכובד בקלקר הנכסף, ולפי ספירת מלאי
הירקות שהונחו עמו במרפסת, המלפפון הותיק ביותר נעלם כלא היה.
בבוקר שלמחרת, בדרכי לעבודה, הצטרפו עוד 4 ביסים מצדו השני של
הקלקר לחברם מיום האתמול, וחצי גזר הסתתר לו בפינת החדר.
הייתה זו תחילתה של ידידות נפלאה בין שמופי לביני.
אחרי ששברנו את מחסום האמון, הדרך אל האושר הייתה קצרה, והוא
הפך תוך שבועיים ימים לבן בית לכל דבר. מתרוצץ לו חופשי בין
החדרים, ישן איתי בלילה, ומקבל את פניי בשובי מהעבודה.
היינו מאושרים עד הגג.

אוי.. שמופי שלי.  כמה אני מתגעגעת אליך.
יושבת פה, בין קירות לבנים ומרופדים, חליפה סוגרת וחונקת
לגופי, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליך לבד, מחכה לי ליד הדלת
על השטיח לניגוב הרגליים, ומייבב בקול הבס המצויץ שלך.
מזל שכשהם באו לקחת אותי לכאן, עוד הספקתי לשחרר אותך החוצה
לרחוב, מלאת תקווה שתמצא את הדרך חזרה אל משפחתך וחברייך שם,
ליד השוק, מבלי שאף אחד ינסה להרע לך.
 באמת רציתי שתבוא איתי לכאן, אבל הם בשום פנים ואופן לא
מוכנים להכניס חולדות לבית החולים.  אז אל תכעס עליי פשוש, טוב
?