תסתכל, אתה רואה כמה טוב אני עובדת? כמה שזה מדויק התפרים? כמו
מכונה, זה לא להאמין. אני ממלאת את הכול. איפה שצריך, דוחפת עד
שכמעט מתפוצץ אבל רק כמעט. שיהיה איך אומרים, במה לתפוס. תצחק
תצחק, אנחנו מכירים כבר מספיק בשביל שאני אדע מה הטעם שלך.
רואה את זה? כל כפתור צמוד לבד. גם נמר שיתפוס את זה בשיניים
לא יצליח לפרום את הכפתורים האלה. באחריות.
תראה איזה יופי. אני תופסת אותם ככה מהבטן, ואז מהר מהר ממלאת
את הגב ותופרת צ'יק צ'ק. שלא יתקררו. אחר כך האצבעות. זה לא
קל, עד הציפורן, צריך לבדוק שזה אחיד, לא תרצה פתאום יד אחת
בגודל של שולחן מה? לא, לא תרצה. העור, זה אני הכי אוהבת
לעשות. חלק חלק. אני גם מוסיפה קצת בלוטות פה ושם שיהיה אמיתי.
תעצום עיניים ובחיי, אי אפשר לשים לב להבדל. בוא, תיגע מה אתה
מתבייש? מה? בלי בלוטות? בטוח? טוב,זה אתה משלם. דווקא נראה לי
שזה מוסיף ככה עניין. אבל זה באמת כבר החלטה שלך.
יושבות בטח יושבות. אפילו זקוף, רגל על רגל, פישוק. מה שהאדון
רוצה. יאכלו איתך ארוחת ערב ובוקר. יראו איתך סרטים בסלון,
אקשן שמקשן, אפילו כדורגל. בחיי, זאתי בכלל מתה על ספורט. תראה
את השרירים שלה, אתלטית. האדון צוחק, אנחנו מכירים לא מהיום.
כל פזילה אומרת לי: כן או לא, להשאיר או לזרוק. עד שאתה לא
יוצא מרוצה במאתיים אחוז, לא במאה, אני לא סוגרת את האור
והולכת לישון. עסק? יופי אז בוא נתקדם. אה, פה זה התפקשש לי,
יצא זנב. אני ככה לפעמים חולמת, לא יודעת מה חשבתי, על סוסים
אולי. אתה אוהב את הזנב שזה ככה? כן, ככה חשבתי. גם אני אוהבת
זה, ממש מיוחד, לאף אחד לא יהיה כזה בבית. תראה, לא תמיד הייתי
ככה עם אצבעות כאלו של פועלת, עם עור של פרח מיובש. אם תסתכל
טוב טוב, לא על העיניים, מאחורי הקמטים תסתכל, תראה שהייתי יפה
פעם, מה זה יפה. האדון לא מתאר אפילו.
כל הבחורים רצו אותי. ועכשיו... נו מה לעשות, לא מתלוננת, בן
אדם צריך פרנסה. זאת עבודה טובה. כן, אתה יודע כמה אתה משלם,
אבל זה בגלל שהכול עבודת יד, שתראה איך אני עושה, מכניסה
מוציאה, סוגרת.
אם אחרי כמה זמן לא טוב. מחזיר. אחריות מלאה. כמה שצריך. וזה
ידידותי למשתמש כמו שכתוב בחוברת הוראות. הנה תראה. האדון אומר
ככה. היא תעשה ככה. לא פחות ולא יותר. בשביל זה האדון צריך
להיות מדויק. מדויק ואם אפשר מנומס, למה לא? שיהיה נעים.
עמיד במים כן. אבל עדיף לא הרבה בשמש אם אפשר, השיזוף נראה ככה
ככה, ואחרי כמה שנים כתם פה כתם שם, והאדון כבר רוצה מישהי
אחרת, אין מה לעשות. שמש זה באמת לא בריא. קולות? מה זה, חושב
שזה רדיו פה? מה פתאום כועסת, אבל קולות זה כבר נו, טכנולוגיה,
לא תחום שלי. יסלח לי, כן? חייבת להחליף חוט רגע. איפה היינו.
אה קולות, נו אי אפשר הכול, וזה אדוני כבר יודע, הוא לא ממש
ילד גם כן, מה? אבל כמו שאומרים במגזינים, האדון שמור היטב.
אני... טוב, מה אני כבר מבינה, סך הכול תופרת. בוא רגע. נו,
קדימה לא לפחד, רק רוצה כמה מידות. זה סיכה קטנה, דוקר קצת
ועובר. מה זה? לאדון נפל קצת מילוי מקדימה, רגע בוא אני אסדר,
זה לא מכובד ככה להסתובב.
הנה, יותר טוב. אני לא מאמינה, אדוני מסמיק, נו באמת זה, תופרת
זה כמו רופאה, מה פתאום לא להרגיש נוח.
טוב בסדר, אדוני מחו"ל אני יודעת, אבל בכל זאת, אישה זקנה
כמוני. תכף סיימתי, רק לא סגרנו את נושא הרוכסנים. חמש רוכסנים
בכל אחת. בסדר גמור, מלמטה למעלה או שלא משנה? העיקר שיפתח הוא
אומר, האדון שובב. בסדר גמור. נו הכול מוכן, משלוח שלם יש לך
פה והן באמת יפיפיות, בובות, אחת אחת. מה פתאום תודה, זה תפקיד
שלי. רק שאדוני ייהנה.
שייהנה המון.