לכשמתו גם הימים
ונאספו ונספרו כראוי
כאבי ואמי שגוועו

לכשחלפו כאביונים הזמנים
ובאו ישובים על אבנים
מחוץ לחלום עייפים עד בוש
וחפוי ראש,
לא היה ספק עוד לחלוטין,
לכאן לא יחזרו החיים
החולפים.
נותרו החפצים.

מי יחפוץ מה
ומי יטול כיום האתמול
את הנחוץ

התיישבנו,
ההרהורים עמדו בינינו
בין הסיפורים איש לא דבר
על החפצים.

ולא הובילו הדברים לחלוקות
ולא היו מחלוקות.

העדיים היו מונחים
כדברים הידועים, מיועדים לאחיותינו
ידענו זאת, היה ברור,
כך ציוותה בחייה להם אימנו.

רציתי צמיד לבתי, שתענוד
תעמוד על טיב המתכות הנצמדות
לידיים שאינן מרפות, כמו אזיקים
שאסירים זוכרים.

אבל לאחותי הבכירה
היה ברור לה מיועדות
תענוד אותם זיכרונות
בימים וגם בלילות.

היו שישים וארבעה עצי זית
שלושה גדמים של גזעים
מההפצצה מלפני שלוש שנים
הם מתאוששים.

היה שובך ולהק היונים הענקיות
שגדלו למאכל בשרים
ועלו על שולחננו באירועים חגיגיים.
שהייתה אימי ממלא תוכם
אורז ותופרת עורם
קושרת אותם בחוט ברזל
חוליות בשרשרת
ותולה

הניחוחות היו עולים מבשר יונים
אפויות
והגחלים לוחשות.

כאן ועכשיו הן לא תהיינה עפות
אינן נחוצות יונים הומיות.

היה הדיר
כשישים כבשים ושבעה עשר עזים
אולי המליטו בחורף האחרון נוספים

לא שאלנו את אחינו הצעיר
מה המספרים המדויקים
כמה הם ראשי המקנה
בשדה המרעה.

שני אחיי המהנדסים
התבוננו על הפחים
על גג הבית שנותר
מימי היותנו ילדים

זכרתי אחים הישנים על מחצלות
הגג הדק חוצץ מכוכבים ברדת השלגים
ואת המתכות
כפח תוף היו מצלצלות
שעה שבגשמים
והשלגים היו נטחים
הגג נותר כימי האתמולים
השבים ועולים בזיכרוני
פחים מצילים
ושמיים חשופים

אחי איש האדמה
לא שינה כאן מאומה
גם בחלוף העיתים
גם שאימי ואבי
היו בין המתים

שעה והבוקר העיר
טרם עזבנו את אחינו הצעיר
מעט זמן ונותיר בגבנו בית אבינו ואימנו,
נטלו אחיותינו את העדיים
ברכו שלומנו, נישקו לחיינו הימנית
לחי אליי לחי כל האחים
בדיר פעו הכבשים
היונים בכלוב עוד נידמה כי המו
הכלבים בחצר נהמו
העצים מי יעקור לאין נעביר

חתמנו לו בכף יד ויתורים
הותרנו כל היתר

מה יעשו אחים עירוניים
בחיים הבוקעים מהרגבים?

בפעיות הכבשים, היונים ההומיות
והעזים המניבות גבינות קשות ולבנות
עוד עמדנו על עלי עץ הזית
ועל בית הפחים
ושיח הורדים
נשקנו לו על שתי לחיו
השמאלית והימינית
אחיי מהרו למכוניות החונות
לצד בית הפחים

השתהיתי מעט בין רוח אבי
לרוחות הנושבות מהעצים
וקולות אימי

הוא קרב אליי,
אחי הצעיר
הניח בידי את מחרוזת
הימים האבנים הקטנות
שהיו נעות בין אצבעות אבי

בית אימי שנתן לי את
כל היותי ושמי

אחי שלשל לכיס חולצתי ללא אומר ומילים
גם זוג עגילים
אותם רכש אבי לאימי
אותם זכרתי באותה התרגשות החגיגית
של אימי.

שנשארו המראות ההם חקוקים
בלבבות כל האחים:
כיצד הזילה אימנו דמעות הוקרות
ימים תמימים בהתרגשות
תודות
העדיים המשובצים בפנינים
הודות חסד אהבת אבי לאימי
מתנת העדיים
ידענו גורל העדיים;
בחייה הורישה לכלתה
הסבירה על מה ולמה הדבר לאחיות;
"עם אחיכם הצעיר היא תסעד אותי
עד תום הימים, לא תבואו בה על כך
מטוב ועד רע
תחרשו ממילים
עם בני וכלתי
אצעד בשובי לאדמתי"

"קח" אמר: "זה עבור ילדך יסמין,
אתה תצעד איתה ואני אצעיד בעקבותיך
את העדרים לפלשתין
אתה אחי, האוחז בנשק חזק מכל הרובים
עט,
נייר ומילים