כשהוא יצא מהבית בבוקר לעבודה, חששתי, כמו ילד, שמא לא יחזור.
אותו פחד ליווה אותי כל הבוקר. כוס הייתה מונחת על שולחן
האוכל, ומי יכול להגיד אם שלי או שלו. אך משחשבתי שאיני שותה
קפה,
התגעגעתי.
ריח דק של בושם ושל כף יד היו על הכרית של הספה בזמן שצפיתי
בטלוויזיה.
מגבת, שהוא תמיד שכח לתלות הייתה בחדר האמבטיה, וניגבתי בה את
פניי, ספק מעצל, ספק מכאב.
יצאתי החוצה. שעות בהן טיילתי בשדרה הלוך-ושוב היו לעצם העניין
דקות.
חזרתי פנימה והרמתי טלפון לידיד שהיה משותף לי ולו - מתי לי
ומתי לו.
ואף כששכבנו, נדדו מחשבותיי כמו תועות להן וטועות אף יותר.
גם לאחר שהלך אותו ידיד, אותו מכר, ידעתי מה בליבי.
כשחזר בערב, ואמר שהתגעגע, ועניתי שאינו יודע, היה ריח של כאב
באוויר ופצע פתוח.
ובלילה, כשחבשתי את פצעו, החל סוף-סוף לכאוב גם לי, ונחתי חזרה
בשגרה שלי,
מתי שלו, מתי שלי.