לעיתים די במנגינה פשוטה הבוקעת מכלי עץ בכדי להכביד על לב
אדם.
לעיתים די באווירה שקטה מדי.
לעיתים זה הוא המבט.
לעיתים זו היא השתיקה.
ואין עוד דרך לבטא טוב יותר את הכוח הטמון בעניין מאשר זליגתה
של דמעה על לחי דוממת.

בן לא חיפש יותר בביתו מאשר את צרור המפתחות שלו.
הוא מיהר למקום כלשהו קודם, אבל עכשיו הוא העדיף להתמקד בלמצוא
את צרור המפתחות הארור, ולו רק בגלל שהכעיס אותו הגודל המאסיבי
שלו, והקלות בה אבד.
אך צרור המפתחות סירב להסגיר את עצמו לידיו של בן, והתחבא
במקום טוב ללא שום ספק.
לאחר שעה קלה התיישב בן בייאוש על הכורסא בחדרו, והביט בתקרה:
הטיח המתקלף בפינה הסיט את מבטו מהעובדה שחסרה הנורה במנורה
שמעליו. עכבישה זריזה מיהרה לרוץ לאורך התקרה, רק לשם הזדחלות
איטית לאורך הקיר האחורי של החדר.
המבט של בן נע כעת על כל החדר: חוסר הסדר היה מובהק אך נראה
מסודר מאוד כחוסר סדר:
הדלת שנעה על ציר וחצי וחרקה בטון מעט מפחיד בלילות, הארונית
שהייתה בלויה וציפוי העץ שבה היה סדוק, הקירות שהיו פעם לבנים
היו כעת אפורים לעומת החלון.
החלון היה לחלוטין מנותק מהאווירה ששררה בחדר. נקי לחלוטין,
ללא שום כתם, חלק העץ שבו היה משויף עד כדי שלמות וצבעו הלבן
בהק באור השמש.
אימו הייתה מתעקשת כל הזמן שיסדר את החדר הארור והטיעון העיקרי
שלה היה שאם ימשיך כך, שום בחורה לא תעזור לו להביא לה נכד.
היא הייתה אישה עקשנית, אך בעזרת נימוס פולני וגינונים מכובדים
הצליחה להסוות את התכונה הזאת בהצלחה יחסית.

אם היא רק הייתה יודעת...
לאחר כמה דקות, החליט בן שיש לצאת מהמקום המחניק.
הוא התקדם עד דלת הכניסה לבית, עד שהבין כי אין לו מפתח.
כמה שהוא שנא את צרור המפתחות הארור.
ובאמת היה מפליא הדבר, כיצד נעלם כך צרור מפתחות גדול כל-כך
ללא כל זכר.
וכך נותר בן, למעשה, כלוא בביתו.
הוא החליט, שאם כבר אינו יכול לצאת, עליו למצוא פעילות מעניינת
להעברת הזמן בבית, לפחות עד שאימו תחזור.
הוא התיישב בסלון, הביט סביבו שעה קלה, וקם. מתח את רגליו, בזו
אחר זו ולאחר מכן את ידיו. הביט בשעון, גירד בראשו והביט בו
שוב.
הוא הביט סביבו בשעמום, וכבדרך אגב חבט בספה שבתגובה פלטה עננת
אבק קטנה שהתעופפה לה בחדר בחוסר מעש.
הוא הלך אל המטבח, שטף את הכלים והניח אותם במקומם.
הוא חזר אל הסלון והתיישב על הכורסא בשנית, והחל מתופף
באצבעותיו קלות על גבי צידה.
באותו הזמן, זבוב התעופף לו בתקרת החדר ומצא עצמו נמשך אל רשת
דקיקה של קורי עכבישה שהייתה נמצאת בפינה חשוכה ללא הפרעה.
בן קם ממקומו והלך להתיישב בחדרו. אור שמש קל נכנס דרך החלון
הלבן אל תוך החדר והאיר את כולו באור רך.
בן הביט שעה קלה דרך החלון אל עבר הסביבה החיצונית: עצים
ירוקים נישאו להם ברוח הלוך-ושוב בקלילות מופלאה שלרגע קט גרמה
לו לתהות על היות נוף זה ברירת-מחדל מוצלחת ביותר.
ובעודו תוהה לו לגבי הנוף, באווירתו השקטה והנינוחה שהיוותה לה
לפעמים את כל מהותו, שמע רשרוש מתכתי קל מן הסלון.
תחילה הפנה את ראשו במהירות לכיוון דלת חדרו ובהה בחלל, אימץ
את אוזניו, היטה את ראשו, ויישרו מחדש.
לאחר מכן קם לעמידה מלאה אך ראשו נותר שפוף, מחכה לישועה בדמות
צליל דומה.
הוא החל ללכת, כמה צעדים, בחשדנות יתרה.
נכנס אל מתחם הסלון, והביט סביבו, שם תשומת לב יתרה לכיוון
הריצפה.
לאחר שהגיע למסקנה כי אין מקור הרשרוש ששמע בא מן הסלון, התקדם
אל עבר המטבח, שם, חשב, ישנו סיכוי טוב יותר למצוא את מקור
הרשרוש המתכתי.
בזמן שהלך את חמשת הצעדים המפרידים בין הסלון למטבח, תהה לעצמו
בן האם מקור הרשרוש הוא אותו צרור מפתחות ארור, שכעת היה ליותר
מאשר צרור אובד פשוט אלא היה לצרור מטרד.
עוד תהה, כי עצם העובדה שהיה לו זמן לתהות בנוגע למקור הצליל
רומזת על קצב הליכתו האיטי במיוחד, וכי העובדה שהוא חושב על כך
שחשב על מקור הצליל אף מעידה על יותר מכך.
כאשר הגיע למטבח, הביט, כמו שעשה בסלון קודם לכן, אל כיוון
הריצפה, משום שהיה סבור כי היה זה קול נפילה ששמע ולא יכול היה
להיות שהיה זה קול מסוג אחר.
אך גם כאן, כמו במטבח, נראה היה שאין לו מקור, לאותו הצליל,
שהיה עכשיו נופל לו גם בתוך ראשו של בן.
הוא הביט סביבו, פשט את ידיו לצדדים, וחייך לעצמו חיוך של
מבוכה.
כעת, העלמות הצרור הייתה כבר למשחק מחבואים, וכך גם נפשו של
בן, דימתה לה לשחק בו ביום זה והייתה מגלה צדדים אשר נסתתרו בה
קודם.
רשרוש נוסף נשמע.
הפעם, הרשרוש היה קרוב הרבה יותר.
בן לא התכוון לתת לו, לרשרוש, לחמוק שנית.
הוא הביט סביבו, אך כל מה שעלה בראשו היה העניין, כי הרשרוש
הגיע ממקום קרוב הרבה יותר הפעם, אך לא יכול היה להגיד מהיכן
עלה.
ועוד רשרוש. הפעם ממרחק רב יותר.
בן הפנה את ראשו בזריזות אל כיוון הקול התמהוני שכעת נשמע מגיע
מכיוון חדרו.
הוא התקדם אל כיוון החדר, בתנועות מהירות וחדות, שמא יפספס גם
הפעם.
רשרוש.
ועוד אחד.
בן נדהם למשמע כל הקולות הללו שהלכו והתחזקו ככל שהתקדם אל עבר
חדרו.
בן הסיט קלות את הדלת החורקת, שבשל רוח קלה חסמה מעט את
המעבר.
החדר נותר אילם למשמע קולות הרשרוש. בן הביט סביבו בחדר
בתמהון.
כעת, הבחין בן בתנועה מחוץ לחלונו. התנועה נדמתה כחוזרת על
עצמה כמו טיפות גשם הנופלות לאור יום. בן פתח את החלון לרווחה
והוציא את הראש, מסתכל לכיוון השמיים. צרור מפתחות גדול נחת על
מצחו, מה שגרם לו להכניס מהר את ראשו אל תוך החדר חזרה אגב
שפשוף המצח בכאב נוראי. כאשר התעשת הוציא את ראשו בשנית. כעת
לא ניתן היה לראות שום צרורות הנופלים כגשם. מאות אלפי מחשבות
נהרו כעת בראשו של בן בחיפוש נואש אחר מפלט לוגי. אך לא הספיקו
לנוע כמעט ושוב נפל על ראשו של בן צרור מפתחות, והמשיך לטפטף
מטה בחן. כעת בן הכניס את ראשו בבהלה אל תוך החדר וסגר מיד את
החלון. על ראשו דימה להרגיש בליטה גדולה אשר החלה לפעום בצבע
אדום בוהק.
בינתיים, בסלון, זבוב קטן נלכד ברשת עכבישה זקנה, וכעת החל
מתפתל בחוסר-אונים לנוכח מצבו האכזרי.
בן ניסה נואשות להבין מה קורה. לאחר שנכח בכישלון פעם אחר פעם,
התיישב בייאוש על הריצפה והביט אל כיוון החלון. ארור יהיה
החלון אף יותר מן הצרור.
החלון בהק כעת בלובן שטני כמעט, מביט חזרה בזדון אל בן אשר
מביט בו.
ושוב רשרוש.
לעזאזל. כמה ששנא בן את הצרור, את החלון ויותר מכך - את קול
הרשרוש הנוראי הזה אשר הפך רודף אותו.
ושוב אותו הקול.
הפעם מתוך הבית, מתוך החדר.
בן קם מן הריצפה והביט סביבו. עינינו חיפשו ולו רמז דק למקור
אותו הצליל. הוא עמד במקום והסתובב תוך כדי תשומת לב גדולה
לרצפה.
לפתע עצר. הביט מבט נוקב אל כיוון הריצפה, שם נגלה לעיניו צרור
מפתחות.
בן הביט בו שעה קלה עד שהתכופף. לאחר שהתכופף, הביט בו עוד כמה
דקות, ואז הושיט את ידו אל כיוון הצרור. בן השתדל שלא לעשות
תנועות חדות שמא יעלם הצרור. הוא נגע בו קלות בידו ומשך אותה
חזרה אחורה. הצרור רשרש קלות מה שגרם לבן לנוע חצי צעד אחורה
בבהלה.
"הצרור הזה היה צרור סתמי", כך לפחות חשב לעצמו בן, "עד שאבד".
בן הושיט את ידו בשנית ובתנועה עדינה הרים את הצרור אל כף ידו.
תחושת הפחד, חוסר ההבנה וההקלה התמזגו יחד אל תוך רגש חדש אשר
נשא פני צרור מפתחות מגושם.
אך לא הספיק בן ליהנות מן אותו הרגע ונשמע קול רשרוש מאחוריו.
בן הכניס את הצרור אל כיסו והסתובב. על הריצפה היה מונח עוד
צרור מפתחות. בן הביט בו, הביט מעבר לכתפיו, והתכופף להרימו.
בן הרים את צרור המפתחות ותחב אותו לכיסו. אך עוד לפני שהספיק
בן להוציא את ידו מן הכיס, ונשמע עוד קול של רשרוש.
בתנועה מהירה הסתובב בן ועל הריצפה היה מונח עוד צרור מפתחות.

ועוד רשרוש.  בן הסתובב ועוד צרור מפתחות ניצב על הריצפה
מולו.
ועוד רשרוש. ועוד אחד. בן-רגע החלה רצפת החדר מתמלאת צרורות
צרורות של מפתחות מגושמים. בן הביט סביבו, אוחז ראשו בידו
בייאוש עד אין-קץ.
החדר החל עולה על גדותיו, ובן החל מוצא את עצמו נאלץ להזיז את
רגליו שמא יקברו תחת הררי המפתחות שהיו ממלאים את החדר. בתנועה
אינסטינקטיבית פתח בן את החלון. אותו חלון אשר שנא משום שבעברו
השני תקפו אותו, או כך נדמה לו, צרורות של מפתחות.
בן הביט על החדר סביבו: הכל החל נעלם אל תוך צרורות. במבט
אחרון זה הביט ונשא נאום פרידה אל חדרו, אל חפציו, אל ביתו ואל
חייו. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מחאו לו כפיים בהשתאות. גל של
תשואות נשא אותו אל מחוץ לחלון, אשר היה מונח לו בלובן בוהק,
ללא מפריע, בקומה החמישית.