אפשר לא לסלוח, כמו בבקרים הללו
שצפת עוד חובשת את הפצעים עם האבק
וטלית תכלת מונחת על ראשה
ללא כל בושה מהקידמה

כמו לפני עשרים שנה
הזמן משחזר את עצמו
איש חפוי בראשו; זה ההוא
עוד מימי ילדותי זוכר אותו
מכה שוב על תריס עץ ישן
יוצא מקפלי דומית הזמן
בצינת הבוקר לקול פסיעות כמאז
שב הקול, סליחות, סליחות.
רוחות עיירה יהודית
מגטו קדום ותחום
שוב עולה.

איפה תל-אביב
ואיפה צפת.

לב וצבע דגל כחול במזרח
ורגל חומסת ממערב
פוסח בין הסעיפים
בין השבעים
והרעבים