כבר 25 שנה שאני עובד במגדל המחורבן הזה. הוא נבנה לפני
שלושים, אבל אני עובד בו רק עשרים וחמש. וכל הזמן בדיוק אותו
הדבר, בדיוק אותה השגרה. מה שאתם קוראים לו עבודה שחורה. אם
ככה אז אני הפועל הכי שחור שנמצא בעיר הזו. אני בתחתית של
התחתית של הפועלים, וזה למרות שאני בגובה 170מטר.
כבר עשרים וחמש שנה אני זה שמזיז את המחוג של השניות בשעון
הענק שבראש המגדל - המחורבן כבר אמרתי -שבאמצע הרחוב שלכם. אני
לא איש רגיל. אז מה? זה אומר שאפשר לנצל אותי ולתת לי לרוץ עם
המחוג הזה בלי להפסיק, לשניה אחת? זה שאתם לא רואים אותי, או
מבחינים בי כשאתם עוברים למטה ברחוב, זה לא אומר שאין לי
רגשות. זה שאין לי גוף אמיתי כמו לכולכם לא אומר שאני לא חלק
מהחברה הזו. גם עכשיו כשאני מדבר אני מתנשף כולי. אסור להחמיץ
שניה אחת. לרוץ לרוץ לרוץ כי כולכם מכוונים את השעונים הקטנים
שלכם לפי השעון הזה. אני רואה אתכם עומדים למטה, נעצרים באמצע
המדרכה ומסתכלים למעלה, ומכוונים את המחוגים הקטנים שלכם מולי.
מאות פעמים ניסתי לצעוק לאדם חולף, למישהו שיעזור לי, שימצא לי
עבודה אחרת. רציתי שיתנו לי להיות כמו האנשים המצחיקים האלה עם
המדים שעומדים לפעמים בפינת הרחוב, עוצרים אנשים שחוצים את
הכביש דווקא כשהאיש הקטן שברמזור אומר שאסור, ואז הם ממלאים כל
מיני פרטים עליהם בדף גדול. זו הבעיה אתכם. אתם לא מקשיבים
לאנשים הקטנים. הם נמצאים בכל מקום סביבכם, ביניכם, ואתם
מתעלמים מהם.
ואני רץ. דוחף את המחוג הכבד קדימה נון-סטופ. כל היום וכל
הלילה. כל השבוע. כל השנה.
אני עייף.
אני רוצה להפסיק.
נמאס לי מכם. אתם כל כך תלויים בי ואתם לא מנסים אפילו להכיר
אותי, אני, שעובד כל כך קשה בשבילכם. אף פעם לא ראיתי אף אחד
מכם מטפס במדרגות הלולייניות עד לראש המגדל, מציץ דרך החלון
הגדול ומתעניין בשלומי. אולי אני רעב. אולי בא לי לקפוץ לאיזה
סרט. נאדה. נישט. לכם לא אכפת!
עד מתי ניצול האנשים הקטנים?
חוץ ממני יש פה עוד שני מחוגים, שזזים בגללי בעצם. כל כמה
תזוזות שלי מושכות עוד מחוג גדול ומחוג קטן אחרי. כך שאני עושה
בעצם עבודה של צוות שלם. לבד.
אני אמנם איש קטן של שעון גדול, שהולך כל חייו רק קדימה, אבל
אני הולך ודועך כאן חברים. אני מאבד כוחות. מאבד סבלנות. המחוג
הזה נהיה כבד משנה לשנה ואני צריך שינוי. צריך אוויר!
חשבתי על זה הרבה היום. אם אני אשב ישר מפטרים אותי. יעיפו
אותי קיבינימט כמו שעשו לאיש הקטן שהיה רץ בפטיפון עם התקליט.
שנים נתן את הנשמה. קרע את הרגליים. והנה, רק קלטו שם שהוא
הזדקן וטראח! הבן אדם מאבד פרנסה של שנים.
אני לא יכול להרשות לעצמי את זה. קטן קטן אבל צריך לחיות
בסטייל.
אני באמת לא רוצה לעשות לכם את זה. אבל אין לי ברירה. אני הולך
אחורה.
אל תתפלאו. אני יכול. כל מה שאני צריך לעשות זה להעביר את הרגל
מאחורי המחוג הזה כאן, להשתדל לא לפגוע בקצה החד שלו ולהעביר
גם את הרגל השניה, והנה, תראו, הא הא! כבר עברתי לצד השני!
מממ...בא נראה איך אני מתנהל מפה....אממ, זה בעצם פשוט, אותו
הדבר רק לכיוון השני. זה זז!
אני עדיין עייף, אבל זה די מרענן לראות את העולם והרחוב
מסתובבים סוף סוף בכיוון אחר. די נשבר לי מהמעגל הזה. אה, איך
לא עשיתי את זה עד עכשיו....הכל נראה הרבה יותר מבטיח מהזווית
הזו. אבל, הי! למה כולכם עומדים ומסתכלים עלי בכזה פחד שם
למטה? בסך הכל החלטתי קצת לגוון לי ולכם את החיים. תעריכו
חברים!
אני מסתכל למטה ורואה המוני אנשים מתקבצים, קוראים אחד לשני
לבוא ולהרים את הראש לעברי. למה כולכם מצביעים עלי? למה לא לתת
קרדיט ליוזמה של בורג קטן במערכת?
הכל הולך אחורה עכשיו. שני המחוגים האחרים זזים בעקבותיי
אחורי. כבר לא עשרים דקות אחרי שש כמו קודם. כבר שתים עשרה
אחרי רק. והנה כבר 8 אחרי והנה....
עשרות אנשים עומדים מתחתי. נראים מפוחדים עד מוות. פתאום אני
רואה אישה אחת רצה הלוך ושוב והיא צועקת משהו, זה נשמע כמו
"סוף העולם מגיע! סוף העולם!" סוף העולם? בסך הכל שעון...אז
מה?
אלוהים, אני שומע כבר ניידת משטרה מייללת את דרכה לכאן! הם
באמת חושבים שהזמן הולך אחורה? הרי זה רק אני! בעוד שהמון רב
המשיך להתקבץ סביב המגדל, ראיתי שחלק מהעומדים פרצו את המעגל
והתחילו לרוץ, אולי לכיוון הבתים שלהם.
אבל אני לא מפסיק.
יומי הגיע.
קולות היסטריים נשמעים מלמטה. אתם כולכם איבדתם לחלוטין את
שפיותכם! משום מה כולם בטוחים שהעולם מחשב את קיצו, שהשנים
מתחילות ללכת אחורה באמת. איפה כל התבונה שלכם? איפה השכל
האנושי שאתם כל כך מתפארים בו? אותו השכל שהמציא את השעון!
אני לא מפסיק. כבר חמש וחמש עשרה דקות. וממשיך ללכת. או אולי
בעצם לסוג. איך שתרצו.
איך עובדה אחת קטנה, טכנית, מערערת כל כך את החיים שלכם. איך
אתם נבהלים מהמחשבה שעוד מעט ייגמר העולם, ובעצם הייתם עסוקים
בלחשב את האפשרות הזו כל הזמן?!
יום אחד אתם תתרגלו לשעון המוזר. או שאני אתעייף יותר מידי
ואעצור לגמרי. ואז תוכלו לנשום לרווחה ולהמשיך בחייכם. אולי
תרגישו צעירים יותר. בכל זאת הזמן חזר אחורה. לא?
אולי רק תיירים ימשיכו בינתיים לבוא לראות את השעון המוזר. זה
שהאגדה מספרת עליו שהלך אחורה יום אחד.
אבל כשאני לא אהיה פה להפחיד אתכם כל כך. כשאני לא אוכל להזכיר
לכם שוב את מה ששכחתם - שהחיים שלכם מתקיימים בלי קשר למכונות
ולמכשירים סביבכם, שאתם המצאתם את כל אלה ולכן שולטים בכולם,
גם במכונות ההרג וההרס - כשאני לא אעבוד למענכם יותר, תנסו
להקשיב קצת יותר ללבם של האנשים הקטנים. במיוחד לאיש הזה
ברמזור. הוא מאד מתוסכל.
האנשים הקטנים נמצאים בכל מקום סביבכם, ביניכם, ואתם מתעלמים
מהם. תפקחו את העיניים. שום דבר בחיים הוא לא עובדה נתונה. גם
לא זמן. גם לא שעון.
אני אמשיך ללכת. אחורה, אם ארצה.