בתחילה, הכל טרי.
האדמה עודנה תחוחה,
והעין מדמעות תפוחה,
כולם זוכרים את מות הארי.

האבן עם הזמן בשמש מצהיבה
אבל נשארת צעירה עדיין.
סביבה פרחים נובלים - הופכים לאין
ובחמה נסדקת אדמה קרובה.

כבר מתו, או זקנו קרוביה של האבן
ומעליה מתקלף כבר צבע אותיות,
אך צעירה היא תישאר ולא תחדל להיות
כעת רק לא יודעים הדרגתה היא סרן שמא סגן.

כבר מאה שנות מיתה חלפו, אולי מאתיים,
עומד הסלע מהוקצע בדד ובעריה,
ממתין הוא לקרוביו אשר יקומו לתחיה,
ולא ידע שהמשיח מאחר לבוא בינתיים.

באמצע שדה לבן-סלעים
עומדת אבן בודדה, כואבת בסבלה.
מלוכלכת, בעילום-זהות, היא מן הרוח מתבלה.
בלב ליבה שלה אפשר למצוא דברים כלואים.

האבן תוותר לה לעולם ועד עומדת.
כל קרוביה, גם הגוף תחתיה - נעלמו מזמן.
כמו האבן, כך הנפש הנלכדת,
צעירה, קיימת וספונה לנצח במחשכי הזמן.