הימים נוחרים בשקט מסרטן
בעוני כה רב
צולבים אותי באיטיות מרושעת
כאם אמי הייתה בתולה
אך
כשאני עוצם את העיניים
הזרקורים מסנוורים
כשאני סותם את האוזניים
הבאסים חודרים
ולא איכפת לי מה
אומרים על וילון האמבטיה
או על שירות החדרים
תנו לי רק לישון
בתוך הטוליפ ההולנדי הכתום
בזמן שלפני.

(שערורייה!
אני מתקשר למשטרה
להסגיר אותי
השירה רקפת חבויה שמורה
ואני בא וקוטף
וחושף
אני כותב בכדי שיקראו אותי
לאן הגעתי
והאם מי שקורא אותי
ומחטט בפצעים שלי
בשדים
עושה זאת מתוך התעניינות
בחיי הפרטיים
או בחייו שלו?)

זהו הרעב האדום
שלא מרפה
ולא ירפה
עד שנגיע לאן שאנו
זקוקים להגיע
בשביל הנשימה.