כשהשמש יוקדת והורגת את הקרים,
אין לי מה לחפש בחוץ, מספרים,
אני נשאר בבית, על הרעיון מוותר,
ומחפש לי משהו יותר מאתגר,
מוריד עוד לב אצלי מהמדפים,
זה קל ליפול, אבל איך קמים.

כשהשפיות נעלמת, זה לא מאוחר,
היא יושבת בחדר עם חלון למחר,
עושה סדר, פותחת מגירות ישנות,
מוצאת מילים שהיה קשה לה לענות,
ומתנות זולות שהביאו אחרים,
זה קל לקנות, אבל איך מוכרים.

כשהאסימון נופל וההבנה מגיעה,
הזמן אוזל ולא יודעים מה השעה,
המצב הזה לשנינו, לא חוקי בעליל,
אם רק הייתי מוצא לי איזה כפיל,
ואולי לא היינו טועים ובורחים,
זה קל לזכור, אבל איך שוכחים.

כשהמכה נכנסת ואין ספק מוטל,
איך אמרה, אני לא היסטרית בכלל,
והוסיפה בשקט אימרות מטופשות,
כמה פשוט לתכנן וקשה לעשות,
כמו ששמעה מהורים מנוסים,
זה קל לחשוב, אבל איך מנסים.

כשהשתיקה נשברת ועוברים לדיבורים,
יש תמונה אותנטית של ימי נעורים,
ואני רואה עכשיו דמיון קצת שונה,
היא שוב מתקשרת, אני לא עונה,
בזמן הקרוב אין מקום לבלבולים,
זה קל לחיות, אבל איך מתרגלים.

כשהשיר נגמר וחורקים החרוזים,
טוב לי בלי, טוב לי עם,
ואני שוב חוזר ממך,
רק בגללך,
להעלים את השפיות,
ולבגוד שוב באחראיות,
להפיל את האסימון,
ולהשלים בך המון,
להכניס את המכה,
ולתת נשיקה ארוכה,
לשבור את השתיקה,
כדי שלא תהיי עוד רחוקה,
אני שוב חוזר ממך,
וזה רק בגללך.

כשהשמש יוקדת והורגת את הקרים,
אין לי מה לחפש בחוץ, משקרים,
אני שוב חוזר ממך,
כשאת לבדך.