"הוא בתוכנו. גם אם איננו מבחינים בו, הוא נמצא בכל מקום. אי
אפשר לתת לזה להימשך ככה. הוא יחסל את החיים על כדור הארץ. לאף
אחד לא יהיה מקום. האיום הוא ממשי וקיים" ולמרות שממשי וקיים
הן כמעט שתי מילים נרדפות הלבינו פניהם של האנשים בקהל.
"חייבים לעשות משהו בנידון!" קרא האיש עם השערות הלבנות שהיה
המנהיג. "אי אפשר להיכנע!!" נדמה היה שעם כל משפט בעל אותה
משמעות שיצא מפיו התווסף לו עוד סימן קריאה. ככה הוא המשיך
להתריע ולאיים עד שלא נותר כלל מקום למילים ובין המרכאות,
מלותיו נשמעו כך: "!!!!!!!!!!!!!!!"
למרות הכל, היה הגיון מסוים בדבריו. האוויר הוא באמת בכל מקום.
מה יקרה אם יום אחד הוא יחליט שהוא לא רוצה שינשמו אותו בני
אדם? את זה הוא לא אמר, כנראה כדי לא לפגוע בקהל השומעים. אבל
האוויר יכל להחליט יום אחד שהוא לא רוצה בני אדם על כדור הארץ
וככה פשוט לסלק אותנו. כל שהיה עליו לעשות זה לתת דחיפה קלה
לעצמים המסתובבים בחלל עם כל מולקולה שלו וכולנו היינו נדחפים
החוצה. היינו חגים לנו בקור המקפיא של מערכת הכוכבים סביב
הכדור שלנו עד שהיינו קופאים למוות ונופלים כמו מטאורים
ששוברים את האדמה. אני מצדי חשבתי שהכי טוב שלא נעצבן את
האוויר. לא היה לי כוח למלחמות. אבל מצד שני, הרי בטוח שהאוויר
יעלה עלינו באיזשהו שלב. אנחנו הרי מכניסים אותו פנימה, לוקחים
רק מה שאנחנו רוצים ואז זורקים אותו. ובדיוק כשסיימתי את
המחשבה סיים המנהיג את נאומו ב: "יש למצוא פתרון לבעיית
האוויר".
"ומה עם החמצן?" שאל אחד המתכנסים.
"זו באמת בעיה" השיבו אחרים.
"כן, צריך לבודד את החמצן" אמר אחר.
"שום בעיה!" אמר המנהיג. "זוהי מלחמה ובמלחמה נדרשים אנחנו
לוותר ויתורים כואבים. אם עלינו להשמיד את האוויר, על החמצן
ללכת אתו". קולו היה בטוח ותקיף. הטון שלו הקנה לדבריו משנה
תוקף של אמיתות.
"וכיצד ננשום?" שאלתי את עצמי. שאלתי את זה בכל רם.
"לא ננשום! אם יהיה צריך להפסיק לנשום נפסיק לנשום. אבל אנחנו
לא נפסיק עד שיושמד האוויר!"
את הרעיון הזה קצת פחות אהבתי. גם האנשים בקהל לא נראו מרוצים.
אבל כולם ידעו שברגע שהתקבלה החלטה, יש ללכת אתה עד הסוף.
וברגע שהמנהיג אמר את דברו זה אמר שהתקבלה החלטה.
עוד באותו הלילה החל תהליך החימוש. רובים, חרבות, פצצות אטום
ומבערים, כולם התנערו משכבות האבק שכיסו אותם והתגייסו למאמץ
הלחימה. אני הייתי אחראי על החוליה החלוצה. "בשביל להרוג את
האוויר" אמרתי לחיילי, "עלינו לתקוף אותו מן היסוד. יש להתחיל
ממקומות בהם ריכוז האוויר גבוה". חילקתי אותם לתת חוליות. היה
עלינו להתחיל בים. כל אחד יודע שהרוח תמיד באה מן הים. חוליה
ראשונה יצאה למלחמה. באוויר - פצצות האטום ייזרקו על רכסי
ההרים הבינוניים. שם האוויר צלול אך עדיין יש רוחות. חוליית
היבשה התפרשה בשטחים הפתוחים ובמישורים בהם נוצרים משפכי
אוויר. תת חוליה נוספת הקמתי לחוליית היבשה והיא יצאה לשטחי
האיים, היכן שהמים, המישור וההרים נפגשים, מוקדי הטורנדו
הגדולים.
בן לילה חוסלו סופות, נטבחו רוחות וגזים רבים הושמדו. התחלתי
בגזים המזיקים. אם נגזר עלינו שלא לנשום, לפחות שתהיה בכך
תועלת. על מנת שלא לחזק את האוויר ציוויתי להשבית את תחנות
הכוח, בתי החרושת שפלטו גזים וארובות הבתים. לאחר מכן הגיע
תורם של הוינטלטורים והמזגנים. הכוח האחרון שרצינו כנגדנו הוא
כוח מחוללי הרוח למיניהם.
עוד זוכר יום בשטח שבו הלכתי לישון לשמע צליל החרבות החותך את
האוויר. האוויר השמיע נאקות נואשות לפני שמת. זה לקח לו הרבה
זמן למות. כאילו נלחם על כל מולקולה. בסופו של דבר היה נשבר
האוויר ונופל אל הארץ. את האוויר שהיה נופל היינו שורפים בעזרת
מבער. ככה הרגנו אותו. במקומות מסוימים היו רוחות חזקות
בכיוונים מנוגדים והן החלו להשתפשף ולהכות בעצמן. הן ביצעו את
בשרן בסכיני אוויר עד שנפלו ומתו על הקרקע. אות למוות הנוראי
הזה היה גל ענקי שהתנפץ באמצע האוקיאנוס. הכוח של הגלים האלה
נראה גדול מספיק בשביל לבלוע אניית משא. הייתה זו הפעם הראשונה
שממש ראיתי תועלת במעשיי. "השמידו את הגלים!" ציוויתי.
את הסופות הקשות במיוחד פוצצנו בעזרת חומרי תבערה. כאן עליי
לציין שמי שלא ראה הוריקן מתפוצץ למוות לא ראה מוות אמיתי
בחייו. דמיינו לכם את הרוח האדירה שסוחפת אתה אנשים, בתים
ומכוניות מעלה מעלה. ואז דמיינו שפתאום, באמצע החיים הרוח הזו
מתנפצת לרסיסים וכל הבתים, המכוניות, האנשים, חיות המחמד,
הבגדים שאסור ללבוש למקומות מכובדים, כולם מתרסקים על הארץ
בחבטה אדירה. מרחוק עוד יכולתי להבחין בחוטיני מפוייח, מתעופף
ברוח.
הרוח נחלשה. היה ברור לכולם שהרוח תהיה הראשונה שלא תחזיק
מעמד. בקרב על ההוריקנים נבלעו רבבות לוחמים אל תוך האוויר
שירק אותם בחזרה אל האדמה החרוכה. הרוח של הים התעצמה ובלעה
עמה חצי מהחוף לפני שנפחה את נשמתה והותירה את מימי האוקיאנוס
שטוחים כמו מראה כחולה. האובדן היה גדול. ספק אם היה שווה את
זה לדעתי, אך אני רק ממלא פקודות. וכשאני עושה את עבודתי אני
עושה אותה על הצד הטוב ביותר. ככה חונכתי. ככה אחנך את ילדיי.
גם כששכחה הרוח, עדיין היה אוויר. כמעט שלא הרגשנו בו אך הוא
עדיין התקיים. לוחמת גרילה ניקתה את הנקיקים שבסלעים מאוויר.
הוואקום שנוצר בין הסלעים עם מות האוויר סחף אליו את קירות
הסלע ומחץ למוות את הלוחמים. אז הם החלו לטמון שם פצצות אוויר
שיצרו וואקום ואז נמחצו רק הפצצות, במלחציים של סלע ואוויר.
אבל זה היה סימן רע.
לאחר שלושה חודשים של קרבות עקובים מדם, האוויר עדיין לא הראה
סימני חולשה ממשיים. נדמה היה כי כמה שלא נכה בו, תמיד יישאר
ממנו עוד. הגיע הזמן לשנות גישה. אם ברצוננו (לא ברצוני כמובן,
אבל אין לשכוח שאני רק מבצע את העבודה) לתקוף את הבעיה, עלינו
להכות בה מהשורש. שורש הבעיה היה כשמו כן הוא - שורשים. אך
להגיע לשם עדיין לא יכולנו. אסור לנו היה לשכוח כי הצמחים
מייצרים חמצן. את החמצן עלינו להשמיד אחרון. בכל זאת, הצבא, מה
לעשות נלחם על ריאתו.
שרפה. יש רק דבר אחד שמכלה כל דבר הנקרא בדרכו - שרפה. כל דבר
נשרף בטמפרטורה מסוימת. יש דברים שטמפרטורת השרפה שלהם גבוהה
יותר או פחות. אבל בסוף כולם נשרפים. אנחנו למשל נשרפים מהר.
לכן היה עלינו לנקוט באמצעי זהירות. המטרה הייתה לשרוף את כדור
הארץ. לא את כולו, רק את האוויר שבו. לשם כך היה צורך במבערים.
במלחמה הזו, כולם חיילים. ולכן, בהשראת טירון בהפסקת עישון
בקפיטריה, הצעתי למנהיג שכל המעשנים יתחילו להפסיק לעשן,
ובמקום להבעיר את הסיגריה, פשוט ילכו עם המצתים ברחוב, עד
שייגמר החומר הדליק שבפנים. כרזות חולקו בכל מדינה. אנשים,
נשים ואפילו ילדים צעירים מן הראוי החלו להסתובב ברחובות עם
מצתים. חלק החזיקו גפרורים דלוקים עד שנכבו ואז הציתו עוד
גפרור. הלב פשוט נמס מגאווה למראה המאמץ המלחמתי מצד האזרחים.
זה עזר. אבל זה לא היה מספיק. כדי לשרוף את האוויר למוות היה
עלינו להשתמש בחומרים דליקים נוספים. הקוצים היבשים היו
הראשונים ללכת. אחריהם הקש. לאחר מכן הלכו בעלי החיים. אלו
שנשמו אוויר לחינם כשכבר לא נשאר לנו מספיק אוויר.
לא יהיה כבר מי שיזכור את היום שבו שרפנו את העצים. "הסוף
הגיע". כולם היו בטוחים בניצחון. הייתה זו המערכה האחרונה
והמכרעת, בסופה תתקפל ותיפול שכבת האטמוספירה אל תוך כדור הארץ
ותפוצץ אותו בוואקום אחד גדול. היערות הוצתו אחד אחד. ערמות של
חיילים ואזרחים שנחנקו למוות עלו באש המתפשטת. דמעה קטנה שנפלה
מזווית העין התאדתה מייד בחום המעיק. הקדשתי את הדמעה המאודה
לזכר הלנה שלי, עם האף והשפתיים החתוכות בקיפולי נייר.
הלהבות התקרבו אליי בעוד אני מקרב לפי את המצית ושואף לריאותיי
את טעמה המר מתוק של הסיגריה האחרונה. פי פלט עשן סיגריה אחרון
שנמלט בין שכבות האטמוספירה המתפרקת כציפור קטנה שזוללת
בנחיתתה את האוכל שהשאירו היונים ועפה הרחק.
