[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"הוא בתוכנו. גם אם איננו מבחינים בו, הוא נמצא בכל מקום. אי
אפשר לתת לזה להימשך ככה. הוא יחסל את החיים על כדור הארץ. לאף
אחד לא יהיה מקום. האיום הוא ממשי וקיים" ולמרות שממשי וקיים
הן כמעט שתי מילים נרדפות הלבינו פניהם של האנשים בקהל.
"חייבים לעשות משהו בנידון!" קרא האיש עם השערות הלבנות שהיה
המנהיג. "אי אפשר להיכנע!!" נדמה היה שעם כל משפט בעל אותה
משמעות שיצא מפיו התווסף לו עוד סימן קריאה. ככה הוא המשיך
להתריע ולאיים עד שלא נותר כלל מקום למילים ובין המרכאות,
מלותיו נשמעו כך: "!!!!!!!!!!!!!!!"

למרות הכל, היה הגיון מסוים בדבריו. האוויר הוא באמת בכל מקום.
מה יקרה אם יום אחד הוא יחליט שהוא לא רוצה שינשמו אותו בני
אדם? את זה הוא לא אמר, כנראה כדי לא לפגוע בקהל השומעים. אבל
האוויר יכל להחליט יום אחד שהוא לא רוצה בני אדם על כדור הארץ
וככה פשוט לסלק אותנו. כל שהיה עליו לעשות זה לתת דחיפה קלה
לעצמים המסתובבים בחלל עם כל מולקולה שלו וכולנו היינו נדחפים
החוצה. היינו חגים לנו בקור המקפיא של מערכת הכוכבים סביב
הכדור שלנו עד שהיינו קופאים למוות ונופלים כמו מטאורים
ששוברים את האדמה. אני מצדי חשבתי שהכי טוב שלא נעצבן את
האוויר. לא היה לי כוח למלחמות. אבל מצד שני, הרי בטוח שהאוויר
יעלה עלינו באיזשהו שלב. אנחנו הרי מכניסים אותו פנימה, לוקחים
רק מה שאנחנו רוצים ואז זורקים אותו. ובדיוק כשסיימתי את
המחשבה סיים המנהיג את נאומו ב: "יש למצוא פתרון לבעיית
האוויר".

"ומה עם החמצן?" שאל אחד המתכנסים.
"זו באמת בעיה" השיבו אחרים.
"כן, צריך לבודד את החמצן" אמר אחר.
"שום בעיה!" אמר המנהיג. "זוהי מלחמה ובמלחמה נדרשים אנחנו
לוותר ויתורים כואבים. אם עלינו להשמיד את האוויר, על החמצן
ללכת אתו". קולו היה בטוח ותקיף. הטון שלו הקנה לדבריו משנה
תוקף של אמיתות.
"וכיצד ננשום?" שאלתי את עצמי. שאלתי את זה בכל רם.
"לא ננשום! אם יהיה צריך להפסיק לנשום נפסיק לנשום. אבל אנחנו
לא נפסיק עד שיושמד האוויר!"
את הרעיון הזה קצת פחות אהבתי. גם האנשים בקהל לא נראו מרוצים.
אבל כולם ידעו שברגע שהתקבלה החלטה, יש ללכת אתה עד הסוף.
וברגע שהמנהיג אמר את דברו זה אמר שהתקבלה החלטה.  

עוד באותו הלילה החל תהליך החימוש. רובים, חרבות, פצצות אטום
ומבערים, כולם התנערו משכבות האבק שכיסו אותם והתגייסו למאמץ
הלחימה. אני הייתי אחראי על החוליה החלוצה. "בשביל להרוג את
האוויר" אמרתי לחיילי, "עלינו לתקוף אותו מן היסוד. יש להתחיל
ממקומות בהם ריכוז האוויר גבוה". חילקתי אותם לתת חוליות. היה
עלינו להתחיל בים. כל אחד יודע שהרוח תמיד באה מן הים. חוליה
ראשונה יצאה למלחמה. באוויר - פצצות האטום ייזרקו על רכסי
ההרים הבינוניים. שם האוויר צלול אך עדיין יש רוחות. חוליית
היבשה התפרשה בשטחים הפתוחים ובמישורים בהם נוצרים משפכי
אוויר. תת חוליה נוספת הקמתי לחוליית היבשה והיא יצאה לשטחי
האיים, היכן שהמים, המישור וההרים נפגשים, מוקדי הטורנדו
הגדולים.

בן לילה חוסלו סופות, נטבחו רוחות וגזים רבים הושמדו. התחלתי
בגזים המזיקים. אם נגזר עלינו שלא לנשום, לפחות שתהיה בכך
תועלת. על מנת שלא לחזק את האוויר ציוויתי להשבית את תחנות
הכוח, בתי החרושת שפלטו גזים וארובות הבתים. לאחר מכן הגיע
תורם של הוינטלטורים והמזגנים. הכוח האחרון שרצינו כנגדנו הוא
כוח מחוללי הרוח למיניהם.

עוד זוכר יום בשטח שבו הלכתי לישון לשמע צליל החרבות החותך את
האוויר. האוויר השמיע נאקות נואשות לפני שמת. זה לקח לו הרבה
זמן למות. כאילו נלחם על כל מולקולה. בסופו של דבר היה נשבר
האוויר ונופל אל הארץ. את האוויר שהיה נופל היינו שורפים בעזרת
מבער. ככה הרגנו אותו. במקומות מסוימים היו רוחות חזקות
בכיוונים מנוגדים והן החלו להשתפשף ולהכות בעצמן. הן ביצעו את
בשרן בסכיני אוויר עד שנפלו ומתו על הקרקע. אות למוות הנוראי
הזה היה גל ענקי שהתנפץ באמצע האוקיאנוס. הכוח של הגלים האלה
נראה גדול מספיק בשביל לבלוע אניית משא. הייתה זו הפעם הראשונה
שממש ראיתי תועלת במעשיי. "השמידו את הגלים!" ציוויתי.

את הסופות הקשות במיוחד פוצצנו בעזרת חומרי תבערה. כאן עליי
לציין שמי שלא ראה הוריקן מתפוצץ למוות לא ראה מוות אמיתי
בחייו. דמיינו לכם את הרוח האדירה שסוחפת אתה אנשים, בתים
ומכוניות מעלה מעלה. ואז דמיינו שפתאום, באמצע החיים הרוח הזו
מתנפצת לרסיסים וכל הבתים, המכוניות, האנשים, חיות המחמד,
הבגדים שאסור ללבוש למקומות מכובדים, כולם מתרסקים על הארץ
בחבטה אדירה. מרחוק עוד יכולתי להבחין בחוטיני מפוייח, מתעופף
ברוח.  





קטע לא מצונזר מיומנו של המספר:

אחרי הקרב על הים, הרבה חיילים טבעו, אך עדיין הייתה רוח.
חשבתי לעצמי, כמה רומנטי זה יכול היה להיות ככה על הים, בלי
גופות צפות סביבי. ובינתיים, בלי שהרגשתי, חלפו כבר שלושה
חודשים. שלושה חודשים שלמים שלא ראיתי אותה. הסתכלתי על הגלים,
נהנה אולי בפעם האחרונה מן הבריזה הקרירה של הרוח שעדיין הייתה
חזקה מספיק בשביל להסית את שיערי. ואז עלה בי רעיון. לא היה אף
אחד בקרבת מקום. הוצאתי את תמונתה המקופלת מהארנק שבכיס הפנימי
של המעיל. קו אנכי של דף מקופל שיושר חצה את מצחה ואפה עד
הסנטר. קו אופקי חצה את אוזניה ולחייה, נפגש עם קו הקיפול
האנכי באותה נקודה על אפה. לא הצטערתי, מעולם לא היה לה אף
יפה. על שפתיה הדקיקות הצטערתי שנחתכו כך. מי יודע אם לא חתכה
אותה הרוח? מאז תחילת המערכה האוויר החלק אף הוא להגיב
באלימות. היו לה עיניים עגולות וגדולות. ביקשתי ממנה להסתכל אל
תוך המצלמה. ככה תמיד יכולתי להגיד שהיא בוהה בי. בערב, הייתי
מרחיק את תמונתה ממני. אז הייתי הולך לחוברות. אף פעם לא היו
לי חוברות משלי. תמיד שנוררתי מהחיילים. אף אחד מהם לא ידע אבל
כולם ידעו שאין לי חוברות.

דווקא באותו היום השארתי את תמונתה המקופלת בידי והסתכלתי עמוק
אל תוך עיניה. היינו רק אני היא והים. פתחתי את מכנסיי והפשלתי
אותם. הורדתי גם את התחתונים. נשארתי עומד כך והסתכלתי עליה כל
העת. הסתכלתי לה ישר לתוך העיניים כשהרוח ליטפה את איברי החשוף
והשתפשפה בו. האוויר הפך אלים יותר ויותר. לא נעזרתי בידיי.
עצמתי את העיניים ונשענתי עם הראש אחורנית, על משענת האוויר
שאני מתכוון לרצוח. אך באותו רגע, הוא היה חבר. חבר שהשאיר
שריטות קטנות ומדממות של רוח על איבר המין וירכי כשגמרתי עם
הרוח.






הרוח נחלשה. היה ברור לכולם שהרוח תהיה הראשונה שלא תחזיק
מעמד. בקרב על ההוריקנים נבלעו רבבות לוחמים אל תוך האוויר
שירק אותם בחזרה אל האדמה החרוכה. הרוח של הים התעצמה ובלעה
עמה חצי מהחוף לפני שנפחה את נשמתה והותירה את מימי האוקיאנוס
שטוחים כמו מראה כחולה. האובדן היה גדול. ספק אם היה שווה את
זה לדעתי, אך אני רק ממלא פקודות. וכשאני עושה את עבודתי אני
עושה אותה על הצד הטוב ביותר. ככה חונכתי. ככה אחנך את ילדיי.


גם כששכחה הרוח, עדיין היה אוויר. כמעט שלא הרגשנו בו אך הוא
עדיין התקיים. לוחמת גרילה ניקתה את הנקיקים שבסלעים מאוויר.
הוואקום שנוצר בין הסלעים עם מות האוויר סחף אליו את קירות
הסלע ומחץ למוות את הלוחמים. אז הם החלו לטמון שם פצצות אוויר
שיצרו וואקום ואז נמחצו רק הפצצות, במלחציים של סלע ואוויר.
אבל זה היה סימן רע.

לאחר שלושה חודשים של קרבות עקובים מדם, האוויר עדיין לא הראה
סימני חולשה ממשיים. נדמה היה כי כמה שלא נכה בו, תמיד יישאר
ממנו עוד. הגיע הזמן לשנות גישה. אם ברצוננו (לא ברצוני כמובן,
אבל אין לשכוח שאני רק מבצע את העבודה) לתקוף את הבעיה, עלינו
להכות בה מהשורש. שורש הבעיה היה כשמו כן הוא - שורשים. אך
להגיע לשם עדיין לא יכולנו. אסור לנו היה לשכוח כי הצמחים
מייצרים חמצן. את החמצן עלינו להשמיד אחרון. בכל זאת, הצבא, מה
לעשות נלחם על ריאתו.

שרפה. יש רק דבר אחד שמכלה כל דבר הנקרא בדרכו - שרפה. כל דבר
נשרף בטמפרטורה מסוימת. יש דברים שטמפרטורת השרפה שלהם גבוהה
יותר או פחות. אבל בסוף כולם נשרפים. אנחנו למשל נשרפים מהר.
לכן היה עלינו לנקוט באמצעי זהירות. המטרה הייתה לשרוף את כדור
הארץ. לא את כולו, רק את האוויר שבו. לשם כך היה צורך במבערים.
במלחמה הזו, כולם חיילים. ולכן, בהשראת טירון בהפסקת עישון
בקפיטריה, הצעתי למנהיג שכל המעשנים יתחילו להפסיק לעשן,
ובמקום להבעיר את הסיגריה, פשוט ילכו עם המצתים ברחוב, עד
שייגמר החומר הדליק שבפנים. כרזות חולקו בכל מדינה. אנשים,
נשים ואפילו ילדים צעירים מן הראוי החלו להסתובב ברחובות עם
מצתים. חלק החזיקו גפרורים דלוקים עד שנכבו ואז הציתו עוד
גפרור. הלב פשוט נמס מגאווה למראה המאמץ המלחמתי מצד האזרחים.


זה עזר. אבל זה לא היה מספיק. כדי לשרוף את האוויר למוות היה
עלינו להשתמש בחומרים דליקים נוספים. הקוצים היבשים היו
הראשונים ללכת. אחריהם הקש. לאחר מכן הלכו בעלי החיים. אלו
שנשמו אוויר לחינם כשכבר לא נשאר לנו מספיק אוויר.

לא יהיה כבר מי שיזכור את היום שבו שרפנו את העצים. "הסוף
הגיע". כולם היו בטוחים בניצחון. הייתה זו המערכה האחרונה
והמכרעת, בסופה תתקפל ותיפול שכבת האטמוספירה אל תוך כדור הארץ
ותפוצץ אותו בוואקום אחד גדול. היערות הוצתו אחד אחד. ערמות של
חיילים ואזרחים שנחנקו למוות עלו באש המתפשטת. דמעה קטנה שנפלה
מזווית העין התאדתה מייד בחום המעיק. הקדשתי את הדמעה המאודה
לזכר הלנה שלי, עם האף והשפתיים החתוכות בקיפולי נייר.

הלהבות התקרבו אליי בעוד אני מקרב לפי את המצית ושואף לריאותיי
את טעמה המר מתוק של הסיגריה האחרונה. פי פלט עשן סיגריה אחרון
שנמלט בין שכבות האטמוספירה המתפרקת כציפור קטנה שזוללת
בנחיתתה את האוכל שהשאירו היונים ועפה הרחק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לילה טוב
וחלומות פז, אלא
אם כן אתה מתדלק
בסונול.

-מתדלק בדלק


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/07 10:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה