[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שכבה של חול ואבק כיסתה את העור. הזיעה הצטרפה והדביקה את
הבגדים. בחום הזה האוויר כבר לא היה משהו. פעם היה חמצן.
קילפתי שכבה קטנה של העור השני שלי מהיד באמצעות הציפורניים.
שריטות קטנות ואדומות הופיעו בחלק של העור שנחשף. ציפורניי
הארוכות היו שחורות מלכלוך. לכלוך. זאת בדיוק המילה לתאר את
זה. אילו הייתי מקבל לידי כוס מים אחת אינני בטוח מה הייתי
עושה בה. האם הייתי קודם שותה או קודם שוטף את הפנים או את
הידיים או את הצוואר? אילו היו לי מספריים ביד הייתי גוזר
לעצמי את כל השער.

הפעמון צלצל. התקדמתי לעבר הכניסה, או היציאה. בימים אלה כבר
לא הייתי בטוח. פיח שחור וסמיך מילא את נחיריי. התחלתי להתגרד.
אי נוחות הגיעה בצורת דלקות באוזניים. שיווי המשקל נפגע. בכלל,
נפגע. לא זוכר איך הגעתי לכאן. ודאי נדדתי לי ממקום למקום.
אולי במדבר או במקום אחר שבו אפשר להתלכלך ככה. אולי הייתי ילד
ששיחק בארגז חול? בילדותי אהבתי את הבוץ אך לא רציתי להתלכלך
כך.

העיניים שרפו, העפעפיים הורידו את המסך על גרגירי החול. תנועת
העפעף שפשפה את הגרגרים בגלגל העין וכך נוצר המראה האדמומי
הזה. ניסיתי להשאיר את העפעפיים מורדות ללא תנועה. כמובן שלא
הצלחתי. כל תנודה של המכונות הכבדות השמיעה קול חריקה או דפיקה
עזה. אין ביכולתו של האדם השומע שלא להזיז את עפעפיו בתגובה
רפלקסיבית לרעשים כשם שאין ביכולתו של האדם הרואה שלא לעצום את
עיניו בתגובה למראות שניתן היה לראות כצללים בתוך החור השחור
של האנושות. ככה נקרא המקום הזה. לא היה שלט, אך לא הייתי צריך
שלט בשביל לדעת. לא היה ספק שהגעתי לחור השחור של האנושות משתי
סיבות: הראשונה - המקום היה שחור. כמעט ולא היה אור חוץ
מקרניים שחדרו מהכניסה, ואפילו עצמת הקרניים נדמה שנחלשה
מיידית עם הגיען לחלל השחור הזה. הסיבה השנייה הייתה מראה
הגפיים הקטועים, האנשים שביצעו את זממם בחלקים דוממים של גופות
אדם חיים ומתים, הקיא שכיסא את הרצפה, ריח השתן והצואה שבמקום.
על פי כל אלה ידעתי שזה היה החור השחור של האנושות.

צעדתי פנימה. העור שלי התמלא בפיח שחור. ברגע שאני עובר את
המשקוף, אין כבר דרך חזרה. ככה זה הרגיש. הסתובבתי.

'אצא החוצה'. התחרטתי. לא התכוונתי להגיע לכאן. 'מה זאת אומרת
אין מכאן דרך חזרה? אף אחד לא יגיד לי לאן ללכת. אני תמיד
הייתי עושה מה שאני רוצה (חוץ מהפעמים שלא יכולתי כמובן, או
שלא רציתי לעשות שום דבר ולא שרציתי לעשות שום דבר אבל ככה
יצא)'.

נעמדתי עם גבי למשקוף ופניי לחומה. חומת אנשים כבדה כיסתה את
שדה הראייה. לא כולם היו גבוהים ממני, למרות זאת נדמה היה כי
גם אם אביט למעלה לא אראה את השמש. הבטתי למעלה. לא ראיתי את
השמש.'ידעתי!'
'החוצה!' דחפתי, ניסיתי למעוך את האנשים אחד אחד. למטה היו כמה
ילדים קטנים. דרכתי על גבם. 'עכשיו אני יודע. אני לא ילד.
הייתי אדם'. מעכתי את ראשם של הילדים תחת סוליות נעליי. 'זה לא
אישי. אני רוצה לצאת מכאן. לא רוצה לחור השחור! לא רוצה להיות
אחד מהם!' פה ושם נראו בני אנוש נוספים ששרטו לעצמם את הדרך
החוצה. לא היו שומרים. זה היה מפתיע. הייתי חושב שבמקום כזה
יהיו שומרים. אני ושאר האנשים שהסתובבו ניסינו לברוח החוצה.
מרחוק נשמע קול תחינה יבבני, שהזכיר את נימת הקול של הבחור עם
השער הצבעוני שעמד ליד הקניון עם שלט ענק שמעולם לא שמתי לב מה
היה כתוב בו.

"תחזרו בכם! תפנו אחורה! אתם לא רוצים להיכנס לשם! אתם תהפכו
לחלק מזה!"

הרמתי את המבט. לא ראיתי כלום. חיפשתי את הקול הזה. כמה רציתי
לראות מישהו מוכר פתאום! אפילו אם זה אמר להיתקל באיש עם השער
הצבעוני. 'איך הוא הגיע לכאן?' תהיתי. נהיה מפחיד. 'אם הוא לא
מצליח לצאת אז כנראה שבאמת איך דרך חזרה'. פתאום שמתי לב לדבר
מה. ידי היו שרוטות ושותתות דם. חלק ניכר משערותיי נתלש. אפילו
ציפורניי הכסוסות נדמה שנשברו עוד קצת. להמשיך ולנסות היה חסר
טעם. עלה במוחי הרעיון שהניסיון לחזור אחורה הוא בסך הכל עוד
שלב במסכת העינויים שנגזר עליי לעבור בתוך החור השחור הזה.
ויתרתי. הסתובבתי בחזרה והלכתי ישר. ישר פנימה.

הריח היה נורא. זה לא היה סתם ריח של תחב. קשה היה לתת שם
לניחוח שעלה מתוך החור. זה היה מן ניחוח שמורכב מכל הצחנות
שבעולם. בדומה לקונצרט שבו ניתן להבחין בין הכלים השונים רק אם
מטים את האוזן, כך היה עליי להטות את האף ולהתרכז היטב על מנת
לזהות את המרכיבים, את הניחוחות השונים שהתערבבו בהרמוניה
לצחנה אחת, מזמרת. כמו נחיל נמלים מעופף, הגיע לאפי אד ריחני
של ניחוח הצואה. לצואה ניחוחות רבים. ניחוח זה היה בפירוש
ניחוח צואת אדם. יכולתי לשער זאת כיוון שלא ראיתי כלבים במקום.
'לא ייתכן שיהיו כאן כלבים מהסיבה הפשוטה שזהו החור השחור של
האנושות, וכלבים, אם בחורים עסקינן, יעדיפו את החור השחור של
הכלבים'.

'אם יש כאן ריח של צואת אדם, ודאי יצחין המקום גם משתן'. שתי
נחיריי התרחבו אוטומטית כחלקים גמישים במכונות ממושמעות. הצחנה
באה מהרצפה ומהקירות. לחור השחור לא הייתה תחושת עומק. נדמה
שברגע שהגעת לשם, הכל היה אותו הדבר. פשעים איומים התרחשו ליד
הקירות הפנימיים בדיוק כמו ליד הכניסה, גלויים לעין. לאף אחד
כבר לא היה אכפת איפה הוא נמצא, אם הוא לבוש בצורה צנועה או
לא, העיקר שהוא היה בתוך החור השחור. האנשים במערומיהם היו
מבחילים ברובם. רק עורם המתוח של הילדים משך את העין.

בהתחלה לא ראיתי הבדל בין אוכלוסיית החור השחור. כולם נראו לי
אותו הדבר - זוועתיים, מסריחים, תת אדם, לא אנושיים. ואז
הסתכלתי על עצמי, על ידיי המלוכלכות, על גופי הכמעט עירום
שהבגדים נקרעו ממנו בעת שניסיתי להיחלץ מהמקום. לא היה חן בגוף
הזה. עצמות היו מידי רזות, שומן במקומות הלא נכונים, היעדר
שרירים במקומות אחרים, איבר אדמדם ומידלדל שבבסיסו גדל שיח
פרא. אני בעצמי הייתי רחוק מלהיות אסתטי. אט אט, החלו עיני
להתרגל לראות בחושך. הצללים הפכו ברורים יותר ויותר.

בחנתי את המקום. הדבר הראשון שראיתי היה האנשים שמלקקים את
הרצפה. בהבחנה מדוקדקת יותר שמתי לב שאותם אנשים השתייכו כנראה
לשכבת אוכלוסייה מסוימת שסייעה בניקוי הצואה והקיא. הייתה זו
שכבה מתחת לשכבת ההשפלה. שכבת ההשפלה הכריחה את שכבת המנקים
ללקק ולאכול את הצואה והקיא. חלקם שתו את השתן היישר ממקורו.
היו לקקנים מסוגים שונים, אך הלקקנים הנחותים ביותר שתו את נהר
הצחנה שזרם על רצפת החור השחור. נהר הצחנה היה המיזוג של כל
הצחנות ביחד. הוא היה המקור לארומה המיוחדת שאפפה את החור
השחור של האנושות. קיבתי התהפכה בראותי אותם, את היצורים
הקרויים בני האדם שאכלסו את החור הזה.

תחושת הגועל פינתה את מקומה לעצב גדול שעלה דרך חזי והתפשט בכל
הגוף. עצב על האנשים, על מצבם המזעזע. עצב למראה אדם חסר עור
שבשרו נוטף הדם ננגס על ידי אנשים אחרים. עצב למראה חבורת
ילדים מותחים חתיכה גדולה של העור של גבו ומשחקים במשיכת חבל.
עצב למראה העור נקרע והילדים נופלים על גבם אל תוך שלולית של
חרא מצד אחד וקיא מצד שני, האחת מהולה בדם, השנייה בשתן. עצב
למראה השער שנדבק לפנים של האנשים מהפיח ואדי החום. עצב למראה
הזיעה שנערמה על שריריהם של הפועלים מפעילי המכונות. עצב למראה
חבורה שהכתה ואנסה את מה שלא היה נראה כמו ילד אך גם לא כמו
ילדה.

זה חייב להיפסק. חשבתי. דמיינתי איך אני שובר את הקירות ונותן
לאור השמש לחדור פנימה בכוח, לשרוף באורה את האיוולת. דמיינתי
את עצמי מפרק את המכונות. דמיינתי איך לוקח את מלקקי הרצפה
ונותן בידיהם מגבים וסמרטוטים. דמיינתי איך אני מכניס את שכבת
ההשפלה כולה אל תוך התנורים הלוהטים, איך אני שובר את התקרה
ואיך יורד עלינו גשם, מפל מן השמים ששוטף את כל הזוהמה הזאת.
אני אגייס את כולם. אקרא להם כמו האיש עם השער הצבעוני. אחזיק
שלט ענקי שאף אחד לא יראה מה כתוב בו -

אף אחד לא יראה מה כתוב בו. השפלתי את מבטי. דמעות נקוו מעיני
הצורבות ונפלו אל הרצפה. הן הפכו לחלק מהקוקטיל הלא... האנושי
של החור השחור.

כל העת לא שמתי לב לאיש הגבוה והרזה שעינו האחת הייתה מנוקרת
והתקדם לכיווני. הוא תפס אותי ביד. הסתובבתי מייד. 'אני לא
יכול להיות חלק מזה'. עכשיו הייתי בטוח בזה. הייתי מלוכלך,
כמעט עירום, גופי היה פצוע, לרגע נדמה כאילו איבדתי בעצמי צלם
אנוש. אך לא איבדתי אותו. עדיין לא. 'לא אלך בלי קרב'.

קרעתי את ידו של האיש מאחיזתה בי במהלומה אחת. הוא לא ראה את
זה בא. לא, הוא לא ראה את זה בא. הייתה לו סכין במכנס. בתנועת
יד זריזה תפסתי את הסכין. הוא ניסה למנוע ממני לעשות בה שימוש
על ידי זה שמשך לי בשער. אך השער שלי היה קצר ושמנוני מהלכלוך,
וידו החליקה, אך לא לפני שהוא עיקם לי את הצוואר. תקעתי את
הסכין חזק חזק בחזהו. הסכין חדרה את שכבת העור הדקיקה שכיסתה
אותו אך נשברה בעצם החזה. האיש תפס את הקצה של הסכין השבורה
שנפל מהחזה שלו. הוא כיוון את הסכין לעיניי. הושטתי את ידי
לעצור אותו בלי לשים לב שזו הייתה היד עם הסכין. הלהב חתך את
העורק של ידו. הדם התפרץ דרך החתך כמים מפתח מזרקה. לא תיארתי
לעצמי שזה יהיה פשוט כל כך.

זה לא היה. הוא מעך את חצי הסכין השבורה שבידו כנגד המצח שלי,
אך הלהב ננעץ בשני צדדיו. כך קרה שידו של האיש נדבקה לי למצח.
נדרש כוח רב כדי להוציא את היד שלו מהמצח שלי. באמת שאין לי
מושג מאיפה גיבשתי את הכוח הזה. כנראה מהמחשבה של להסתובב בחור
שחור עם יד של איש עם עין אחת דבוקה לי למצח. למרות שאיני פוסל
את האפשרות שכובד משקלה של ידו של האיש היא שהכריעה את הכף
כשמשכה את להב הסכין הנעוץ במצחי למטה. הסכין הייתה תקועה כל
כך חזק במצח שאפילו כשהצלחתי להסיר את היד היא נשארה במקומה.
ניסיתי למשוך אותה החוצה אך פעולה זאת כשלה כיוון שידי החליקה
מהדם ונחתכה. החלטתי להשאיר את הסכין במקומה. ניגבתי את עיני
מהדם שזרם מידו של האיש עם העין המנוקרת ופרק היד החתוך. הדם
זרם כמו דמעות. קרעתי קרע נוסף בחולצתי והספגתי בו את הנוזל
האדמדם.

במחשבה לאחור, זה השלב שבו הייתי אמור ללכת משם ולהשאיר את
גופתו של האיש להתרוקן מדם על הרצפה עד שהוא יפסיק להוות סכנה
לקיומי. כמובן שזה לא עוזר לאף אחד כשחושבים על משהו במחשבה
לאחור. בדיעבד, הכל תמיד נראה אחרת. אך באותו הרגע, גאתה
בקיבתי תחושה משונה שלא נתנה לגוף מנוח. פחדתי. אני לא מתבייש
להודות בכך. פחדתי עוד מהרגע שנכנסתי אל החור השחור וראיתי מה
מתחולל במקום עצמו. פחדתי מכולם, מהילדים, מהאנשים, מהנשים,
מהצורה, מהקירות, מהחום, מהמחנק, מהפיח שכיסה את הכול בשכבה
שחורה משחור. אך התחושה הזאת לא הייתה תחושת פחד. זו הייתה מן
עצבנות שכזאת, משהו שלא הרגשתי בחיים - משהו שאדם יכול להרשות
לעצמו להרגיש רק כשהוא בחור השחור.

זה היה צורך לקרוע, לקרוע את העור מעליו. אך הסכין שבידי כבר
נפלה מזמן אל הרצפה ולא היה לי חשק להתכופף ולחפש אותה בכל
הנהר השחור הזה. חלקה השני של הסכין היה עדיין תקוע לי עמוק
במצח. ויתרתי על הרעיון.

עמדתי שם דקה ארוכה וצפיתי בכתם הלבנבן שהיה עורו הולך ומתכסה
בדם. הסתכלתי לו בעיניים, כלומר בעין האחת. השנייה הייתה רק
חור שחור. הסתכלתי על החור השחור שהיה במקום עינו השנייה
וחייכתי לעצמי כשחשבתי מה אפשר היה לעשות בחור השחור הזה. לא
הייתי צריך לעשות הרבה. מכנסיי היו כבר מופשלים.

אח! החופש הזה! החופש הגדול והמחניק! החופש לבתר, לקרוע,
לחדור, להטיח גוף ברצפה, להטיח בגוף אבנים, לא למצוא אבנים
בקרבת מקום ולמלא את מקומן בבעיטות, למצוא את הסכין שאבדה
ולהשלים את המלאכה, לקרקף את ראשו, להביט בעצמות הגולגולת
החשופות. לא להיגעל, להמשיך הלאה, ללכת עד הסוף. 'בשביל זה אני
פה'. הבנתי. זה מה שמשך את כולנו לחור השחור. מחוץ לחור השחור
הסתובבתי כבובה שחבליה כרוכים סביבה ואינה יכולה לזוז. החור
השחור ביתק את החבלים מהמושכים בחוטים. זזתי בחופשיות, חופשיות
כה גדולה, שלא יכולתי למשוך בחוטים שלי בעצמי! כמו מכונית מרוץ
עם דוושה בודדת - דוושת הגז. נע בכוח המנוע, מנוע העצבים, מנוע
התשוקה, מנוע הרגשות הגועשים והסוהרים כמערבולת לבה רותחת.

כשסיימתי, נשפך נוזל הזרע הלבן שלי מהחור השחור של עינו
השמאלית. הנוזל התמזג עם הנהר השחור שזרם לאורך ולרוחב הרצפה.
הזוועות, חשבתי, משתכללות עם השנים. במחשבה לאחור, אני בטוח
שבעוד מספר שנים לא ייראו המעשים המתוארים להלן זוועתיים
במיוחד. ייתכן וחלקם עדיין ייחשבו כמרושעים במקצת.





נערה מתבגרת משכבת ההשפלה,
ילדה קטנה עם חרב גדולה,
השם יודע מאיפה היא מצאה אותה,

חתכה את בטני לאורכה ולרוחבה,
הושיטה את ידיי ואת מעיי סחבה
בשרשרת ארוכה, חומה אדמדמה

מעיים, מסייעות לעיכול,
אך מראן מסייע רק להקאה
איך אקיא כשקיבתי פתוחה?

היא כרכה את המעיים סביב צווארי. לא הפרעתי לה. היא הייתה כל
כך יפה. עורה היה מתוח ולבן כסיד, ובעיניה היה ניצוץ שטרם נראה
ברחבי החור השחור. צפיתי בה מהופנט בעת שהיא הדקה את המעיים
סביב צווארי. עיני לא משו ממנה גם בעת שנעלם ממני האוויר.

זו ההזדמנות לספר שבחור השחור היה גם מקום לתשוקה אדירה.
למעשה, במבט מקרוב, יותר נכון, ממבט מבתוך, אפשר היה לומר
שבחור השחור של האדם שררה תשוקה תמידית. עובדה שבערה שם אש
שחיממה את הכל. גם בחור השחור של האדם ניתן היה למצוא תשוקה.
התשוקה הייתה בדמות עיניים נוצצות של אחדים מבני מין בעליי
החיים הקרוי אדם. התשוקה הייתה נגיסה בעורה שהציתה את הבשר
והאדימה אותו בדומה למתכת המתקרבת לנקודת ההתכה. כשנעלמו קרני
השמש בחור השחור, הייתה התשוקה מקור האור העיקרי במקום. נדמה
היה שסבלם של המשתוקקים היה הגדול ביותר שכן צריחותיהם נשמעו
מתוך עמודי האש שהיו עשויים אדם ואדם, אדם ואישה, או אדם לבדו.
מידי פעם האירו הלהבות הרוטטות את הקירות השחורים. או אז נראו
שריטות המשתוקקים שניסו לטפס על הקיר בעזרת ציפורניים רפות.
שברי ציפורניים בין הנקיקים היו שרידים למאמץ הזה.

התשוקה הייתה גם בעיניהם של המשפילים. לעתים לא נדירות במיוחד,
נראה ניצוץ של תשוקה בעיני המושפלים ושכבת מנקי הצואה. מי שלא
ידע את טעמו של השתן מהרצפה השחורה ומלאת הפיח, מי שלא טרף את
הקיא כארוחת גורמה שלאחר צום, מי שלא מרח על עצמו גללי צורה
והתבשם בריחם המשכר, מי שלא עשה את כל זה ועדיין לא הרג את
הניצוץ שבעיניו, לא ידע תשוקה אמיתית לחיים.

המכונות היו תנורים ששרפו את הגופות לאחר שכבר לא היה בהן
שימוש. הפיח שיצא מארובותיהן מילא את החור השחור בשכבה הסמיכה
שנתנה לחור את שמו. מפעילי המכונות - עורם היה מתוח, לא נראו
קמטים על פניהם, רק שכבה דקה של פיח שכיסתה את שריריהם
המפותחים. הם נעו כגלגלי שיניים ישנים שלא מחלידים לעולם.

אל המכונה הובלתי בעודי בחיים. זה היה כל הכיף. מה הטעם להישרף
חי אם אתה לא מרגיש כלום? הלהבות ליחכו את בשרי. צרחתי כמו שלא
צרחתי בחיים. אילו רק היה לי קול ואוזניים הייתי יכול גם לשמוע
את הצריחות האלה. ואולי מוטב שכך. נזכרתי בשיר שהייתי שומע
פעם, כשעוד הייתי אדם. עכשיו היה תורי ללכלך את הקרקע.



ללכלך את הקרקע על שום:
"We're all gonna be just dirt in the ground", Dirt In The
Ground by
Tom Waits, taken from Bone Machine album.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שביל באמצע שביל
בצד, חפופים אחד
אחד.




תומאס,
מדווח מהמקלחות
באושוויץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/07 10:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה