החלטתי לדבר עם הצהוב. הצהוב הוא חלק ממני. גידול. סרח עודף
עליו החלטתי לוותר. לגמרי ובאופן סופי ללא זכות שיבה. אני
הולכת למיטה - שם אנחנו בדרך כלל נפגשים, אני והצהוב שלי.

- "היי".
- "היי גם לך, יקירתי".
- "אל תקרא לי יקירתי".
- "למה לא? את באמת יקרה לי".
- "אידיוט".
- "זה בסדר. אני לא נעלב".

הצהוב מתפרקד לו בנחת בפינתו. פניו עגולות ומלאות ומזכירות קצת
את הירח במילואו רק שהן הרבה יותר צהובות. עכשיו הן נעשו עוד
יותר צהובות ועוד יותר עגולות. הוא מחייך לו, מהמהם לעצמו
בנחת. ניזון מהסבל, מהכאב של הגוף עליו ההוא רוכב, תפח והשמין
היטב במשך השנים. יש לו ראש גדול ועגול וכמעט אין לו גוף, ולמה
לו גוף? אף פעם איננו זז מהמקום. רובץ לו לבטח בפינת ראשי
הימנית, אי שם עמוק מאחורי העין. לפעמים, כדי לא להשתעמם, או
סתם כדי לדעת איך נראה העולם דרך העין השמאלית שלי, הוא מחליף
פינה ועובר לצד שמאל.

זוהי הפעם הראשונה שאני מדברת איתו. בעצם, עד לפני זמן קצר
אפילו לא ידעתי איך הוא נראה. הרגשתי אותו היטב, כמובן. איך
לא? הוא הרי לא מרפה. הוא זקוק לכאב שלי. לאנחות הסבל. ככל
שאני מסתגרת יותר בתוך עצמי עם הכאב שלי, איתו, כך הוא פורח
יותר. כך הוא גודל. במו ידי פיטמתי אותו ואני לא ידעתי. רומן
סודי ניהלתי עם הקרצייה במשך כל חיי ואני לא הרגשתי. והרי ככל
שהסתרתי מהסובבים אותי את הכאב, ככל שגברה החשאיות סביב הרומן
שלי עם מר ייסורים, כך חיזקתי את פרשיית האהבים שלי עם אדון
סבל, כך נתתי בידיו כוח, כך אפשרתי לו לגדול ולהתחזק.

הוא מתחיל לפעול לבדו. שולח איתות קטן. היי, התעוררתי. מבלי
משים אני שולחת יד ומעסה קלות את הרקה הימנית שלי. אוי, לא.
לפעמים אני הולכת למטבח ולוקחת לי כוס מים. הצהוב לא אוהב מים
- הם ממיסים אותו. גופו העגול והשמן גדל טוב יותר בסביבה
צחיחה. אבל יש לו טריקים. אני לא יודעת בדיוק איך הוא עושה את
זה אבל כוס קטנה של מים לא מפחידה אותו... ואז הוא מתחיל. לאט.
יש לו זמן. לפעמים הוא נעלם לעשר, חמש עשרה דקות כדי שאני
אחשוב שהוא ויתר. אלא שהוא חוזר, מלא אנרגיה מתמיד. בשבילו זה
רק משחק. ואני הכדור שלו. לאט לאט הוא מגביר את הקצב. את
התדירות, את עוצמת הכאב. וככל שפני מחווירות יותר, ככל שרמת
הפעילות שלי יורדת, ככל שהטונים שלי נעשים נמוכים יותר - ככה
החגיגה בתוך הראש שלי הולכת וגוברת. עד שאני מרימה ידיים.
אוקי, ניצחת. אני אומרת לו מבלי לדעת שהוא שם. נכנסת למיטה
ומנתקת מגע עם העולם לכמה ימים עד שהאורגיה בתוך הראש שלי
תיפסק, עד שהצהוב, שבע בתכלית ונפוח כעלוקה שמצצה כל כך הרבה
דם עד שאינה יכולה להכיל יותר הולך לישון ליום יומיים בהם אוכל
אני, אולי, לתפקד קצת. עד הפעם הבאה.

- "אני רוצה לדבר איתך."
- "דברי, יקירתי, דברי."
- "מה אתה רוצה ממני?"
- "אני? אני לא רוצה כלום. טוב לי. הכל טוב."

כן, זה בטוח. מבחינתו אין שום סיבה לשנות את המצב. מה רע? הוא
רק משמין מרוב נחת. אבל אני, חיי אינם חיים. עוד שלוש שנים
אהיה בת חמישים. הבטחה חגיגית הבטחתי לעצמי: בגיל חמישים אהיה
במקום אחר. אינני יודעת מה משמעותו של המקום האחר הזה. אינני
יודעת מה פירושו. אבל דבר אחד אני יודעת חד וחלק: הצהוב איננו
חלק ממנו. כדי להגיע לסיפוק ולהגשמה אישית ומקצועית עלי
להיפטר, דבר ראשון, מהצהוב המגעיל הזה.

- "לי לא טוב."

שתיקה. מה הוא נרדם לי? סוף סוף מצאתי את האומץ להתייצב מולו
ולדבר איתו אז הוא נרדם לי באמצע?

- "שמעת?" אני צורחת עליו. "לי  לא  טוב!!!"
- "תראי, חביבתי." הזדקף הצהוב במקומו, עד כמה שהתיר לו גופו
העגול והשמן לעשות זאת, וקולו הזחוח בדרך כלל נעשה זועף קמעא.
"את ביקשת ממני לבוא. מזמן. אמרתי לך כבר אז: אם אני בא זה
בשביל להישאר. עכשיו התרגלתי. אני גדול, וכבד, וזקן מדי בשביל
לחפש לי בית אחר. כשבאתי בפעם הראשונה, הייתי קטן. וצעיר.
הרומן בנינו התאים לך. כל כך מהר שכחת? כשהייתי צעיר דווקא
אהבת אותי. כל פעם שהיה לך נוח - קראת לי. ביקשת ממני לבוא.
הזמנת אותי. עכשיו פתאום..."
- "די, די, די" אני צועקת, מתפרצת לדבריו. "אני לא רוצה לשמוע.
על מה אתה מדבר? אילו שטויות אילו? אני הזמנתי אותך? אני קראתי
לך? מה הקשקושים האלו? מתי? איך? מה אתה מבלבל לי במוח? איך
יתכן שאני ביקשתי ממך לבוא? מה פתאום? מה אני, מזוכיסטית? מה-
אני רוצה לסבול כל כך? מה - רציתי להרוס לעצמי את החיים? הרי
אין לי חיים בכלל. אין לי חיים!!! אין לי!!! אתה מסוגל בכלל
להבין את זה, חתיכת קרצייה שכמוך? אתה מבין מה זה שאי אפשר
לתכנן שום תכניות, שאי אפשר לצאת מהבית בלי בית מרקחת נגרר
שהולך אחריך לכל מקום? איך אתה יכול להגיד שאני רציתי את זה?"

אני מתנשמת. אני מרגישה כאילו משקולת מונחת לי על החזה. אין לי
אויר. בעיוורון אני מגששת אחרי כוס מים אבל הכוס ריקה.
אני מסתכלת על הצהוב. נדמה לי שההיקף שלו גדל עוד קצת. והוא
נהיה עוד יותר צהוב. מין צהוב מבריק כזה. נוצץ. אני תוהה אם
מרוב צהוב הראש שלי לא זוהר בלילה. אפשר להשתמש בי בתור פנס או
משהו. הוא, לעומת זאת, בכלל לא מסתכל עלי. אני חושבת שהוא
מנמנם. מתכנן את המתקפה הבאה שלו.
אני הולכת להביא לי כוס מים.
במטבח, אני מסתכלת על המים הצלולים הזורמים וממלאים את הכוס.
הדברים של הצהוב מהדהדים במוחי: "את ביקשת ממני לבוא"... "את
ביקשת"... "את ביקשת"...  המים גולשים מהכוס, מרטיבים לי את
היד ומעירים אותי. בכאב אני נאלצת להודות, שיש מידה של אמת
בדברים. לא, לא בצורה כפי שהצהוב הציג אותם. אלא בכך שאינני
מוכנה לתת לו ללכת. פחד רב אני פוחדת מהרגע בו הצהוב לא יהיה
איתי ואני אצטרך לשאת לבדי באחריות לכל מה שקורה איתי. אני
חושבת שבשום אופן אני לא מוכנה לוותר על כאבי הראש שלי משום
שמשמעות הדבר להיאלץ לקום מהמיטה, להישיר מבט לעולם ולהגיד:
הנני. הריני כאן. לא אסכים שתתעלמו ממני. כל זמן ששכבתי במיטה
מסכנה נורא עם מגרנה והאיש התומך והמטפל סיפר לכולם כמה אני
מסכנה וסובלת לא איימתי על אף אחד, בעיקר לא על עצמי, לא
נאלצתי לקבל החלטות, לא הייתי צריכה להתמודד עם החלטה מסובכת
יותר מאשר מה ללבוש בבוקר שבו הרגשתי מספיק טוב כדי ללכת
לעבודה.

אבל זה לא פשוט כל כך. מתי נכנס הצהוב לחיי בפעם הראשונה?
בכבדות מה אני שוקעת לתוך הכורסא הפרחונית שבסלון, זו שאני הכי
אוהבת, האפורה עם הפרחים הקטנים - זו שקיבלתי בירושה מסבא
מיכאל. הבית שקט, הצהוב מנמנם בפינתו ואני יכולה לחשוב קצת עם
עצמי בשקט, ללא הפרעות. אני עוצמת את עיני. כמו בסרט חולפים
חיי מולי. הנה אני ילדה בצמות. ספר ביד ואני בדרכי לספריה.
והנה נערה צעירה. שיט על הירקון עם החבר הראשון, נשיקה ראשונה.
צבא... שנקטע באמצע. אני מתעוררת בבהלה. מה היה הרעש הזה? מין
צרימה כזו, רעש כזה של מצילתיים חזק. הצהוב שולח דקירה חזקה,
ארוכה. כן, זהו הויתור הראשון. הפעם הראשונה בה מסרתי את
המושכות של חיי למישהו אחר שאיננו אני. האם אני מצטערת?
מתחרטת? זו שאלה שאי אפשר לענות עליה. בנקודת הזמן הזו, כמו
בסיפור של מדע בדיוני, התפצלו חיי לשני מסלולי זמן: המסלול בו
בחרתי ללכת, והמסלול בו בחרתי לא ללכת. וכל מה שקרה לי מאז -
בעיקר הילדים שנולדו לי ושאותם אני כל כך אוהבת - הם תוצאה של
בחירה באותו מסלול מסוים. אז איך אני יכולה להגיד שאני
מתחרטת?
אבל ההחלטה לבחור במסלול הייתה תוצאה של ויתור, ולא של בחירה
חופשית. אמא אמרה לי "אני הייתי מסכימה לגדל את הילד אבל זה כל
כך יפגע בסבא". ואני, שכל חיי הורגלתי לויתורים קטנים, הסכמתי
עכשיו לויתור הגדול מכולם והתחתנתי בגיל 19 - משום שאמא לא
רצתה לפגוע בסבא. זה היה הויתור הראשון.
והיו ויתורים נוספים.
ועם כל ויתור שעשיתי, חלק מההוויה שלי נשמט ממני. ולאט לאט
איבדתי בכלל  את תחושת השליטה בחיי, והחלק הגרוע הוא שבכלל לא
הרגשתי שזה קורה לי. לא הבנתי. תמיד החשבתי את עצמי לאשה
עצמאית, דעתנית, העושה כרצונה ואינה זקוקה להסכמה. ובמידה
מסוימת זה אכן היה כך. אבל כשבוחנים את הדברים לעומק, דומה כי
מעולם לא הייתה אשה שנזקקה לאישור יותר ממני על צעד ושעל
שעשתה, ויותר תלויה בדעות של אחרים עליה.
שכן אם ויתרתי על הזכות להחזיק בהגה של ספינת חיי, אם מסרתי את
השליטה בגורלי לאנשים אחרים, ברור שאינני יכולה לעשות צעד מבלי
לקבל עליו אישור, הלוא כן?

וכאן נכנס הצהוב לחיי.
סוף סוף מצאתי פינה שהיא כולה שלי. אף אחד, אבל אף אחד, לא
יכול להתערב לי במיגרנה. או להגיד לי לוותר עליה למענו. נו
באמת, נראה לכם שמישהו ירצה לקחת אותה ממני? או לא. כולה שלך,
מותק.
אלוהים. איזה מחיר יקר הייתי מוכנה לשלם כדי להחזיר קצת שליטה
לחיי, ולו רק לכמה שעות, ולו רק לאותן שעות בהן אני ממילא חסרת
הכרה כמעט... ממש שליטה אפשר לקרוא לזה...

בנחישות אני קמה מהכורסא. צדק הצהוב. אני הזמנתי אותו להיכנס
לחיי. וכעת הגיע הזמן להגיד לו ללכת. אני לגמרי מוכנה להיפטר
ממך, צהוב. אני לא בדיוק יודעת מה זה אומר לגבי אני עצמי. כל
כך מזמן לא עמדתי ברשות עצמי שאין לי מושג מה זה אומר ואיך
עושים את זה. אבל אני מניחה שאגלה זאת, צעד אחרי צעד, יום אחרי
יום. ואתה לא תהיה שם להפריע לי. שוב לא אסתתר מאחוריך בתור
תירוץ. שוב לא אשכב במיטה בחושך ובשקט מסתתרת מהעולם ובעיקר
מעצמי. יתכן שהתהליך הזה ייקח שנים. אולי את כל חיי. אבל האם
אין זו מטרה טובה לחיים? בתור מי שהמטרה היחידה שלה עד היום
הייתה להשיג מספיק כדורים כדי לאפשר לה לעבור את היום, זו
נראית לי מטרה חליפית לא רעה כלל.

- "היי."
- "היי גם לך."
- "אני מבקשת שתלך."
- "חשבתי שסגרנו את הנושא הזה."
- "עכשיו אנחנו סוגרים אותו. לך."
- "טוב. עוד מעט." מתגלגל לצד שני וממשיך לנחור.
- בועטת בו. "אני רצינית. לך."
- מתיישב. מסתכל בי. "את באמת רצינית? את באמת רוצה שאלך?"
- "כן. לך."
- "רגע. בואי נדבר על זה. תראי, אם פגעתי בך קודם אני מצטער.
את יודעת שאני אוהב אותך. טוב לי פה. אני רוצה להישאר. בבקשה
תני לי להישאר. בבקשה?"

אני שותקת. אולי באמת? לרגע אני לא בטוחה. למה באמת רציתי כל
כך שילך? אני לא זוכרת. הטיעונים מטשטשים. זה קורה לי גם בשעת
ויכוח. פתאום אני בטוחה לגמרי שממש לא כדאי לי להתווכח. ברור
שמי שנמצא מולי צודק. בדרך כלל הם צודקים. כדאי לי שהם יהיו
צודקים. אני יודעת שלא כל כך משתלם לי להיות צודקת. כשאני
צודקת כועסים עלי. ולא אוהבים אותי. ויש מין שקט כזה מאיים
באוויר. לא משתלם לעמוד על שלך, לדרוש, למלא את חלל האוויר
בנפח הגוף שלך, לתפוש מקום ביקום. לא. היזהרי. את תקבלי מכה,
אם תעמדי שם, גדולה כל כך, מלאה בעצמך כל כך. מוטב תתכופפי,
תסתירי את מי שאת. היי קטנה. אל תמשכי תשומת לב. עוד רגע זה
יעבור, הם ישכחו שעברת פה ושוב יאהבו אותך. כי, את מבינה - זו
מין אהבה כזו, שאוהבים אותך רק כשאת לא ממש שם. לא מציקה להם
בעצם נוכחותך.

- "אז אני יכול להישאר?"
- "מה?"

מאוחר מדי הוא מבין את הטעות שלו. הרי יכול היה פשוט לשבת
בשקט... הרי הייתי שלו... אלא שדווקא השאלה שלו, הנכנעת כל כך,
הבלתי צפויה כל כך, החזירה לי את רוח הלחימה. את מבינה, זה
מאוחר מדי. כבר גדלתי. כבר קמתי ועמדתי וכבר תפשתי את מלוא
החלל שגופי זכאי לקבל מהיקום. וזו באמת בעיה (של הצהוב, של
העולם) כי התהליך הזה הוא בלתי הפיך. איך דרך חזרה. מי שפעם
הייתה קטנה ועכשיו היא גדולה. לא יכולה לחזור להיות קטנה. פשוט
לא יכולה. זה מין חוק טבע שכזה. של נשים.

- "צהוב, יקר שלי." אני מסתכלת אליו ויודעת שמעולם לא אמרתי
דבר נכון כל כך. מתאים כל כך. "לך. אינני רוצה אותך. אינני
זקוקה לך!"

והוא הלך.