את יושבת ומקשיבה לאותו השיר שוב ושוב והשיר הזה מכאיב לך כמעט
כמו שהוא יכול אם הוא היה עומד מולך ואומר לך "לא איכפת לי ממך
בכלל יא מופרעת, צאי לי מהחיים". אבל הוא עומד מולך ולא עושה
כלום. ואז הוא מנגן על גיטרה וצוחק איתך ופותח לך את החזייה עם
יד שמאל כי רק לפני רגע זלזלת בזה ומסביר לך על המטוסים שלו
ועל החיים שלו ואת אוכלת עוגיות עם פרצופים ומכרסמת להן את
העיניים והשפתיים והמצח ואת מבחינה באיזה כתם על החצאית אבל לא
איכפת לך ובטח שגם לו לא איכפת והכלב שלו נושם בכבדות לידכם
ואת נמרחת על המיטה והוא על הכיסא ושמיים מצוירים וכוכבים
מודבקים מעליכם ואת עוצמת עיניים ונזכרת ושוכחת וכואב לך לנשום
והלב שלך דופק חזק מכל מילה שאת אומרת והוא מחייך בשקט ומהנהן
ושותק ומתחמק ולא מגיב ואת רק יותר מתבלבלת ומפזרת רמזים
שקופים כמו פוסטמה ורגע לפני החיבוק האחרון את נותנת לו נשיקה
על הצוואר וכשאת הולכת על האספלט החם את לרגע מסתובבת כדי לרוץ
אחריו ולתפוס אותו אבל חוזרת בעצמך ואז כועסת איך תכנונים של
חודשים ירדו לפח ומריצה שוב אתכם ביחד ומדמיינת את איך הנשיקות
שלו יכולות להיות ואת הידיים שלו ואת הגב שלו ואת המבט והריסים
שלו ואיך זה יכל להיות ואיך זה לא יהיה ואיך זה אולי יהיה
ואיך, איך, איך תצליחי להמשיך הלאה עכשיו. עכשיו את תקועה
אפילו יותר. מפגרת. ואת תקועה ותוקעת ביחד איתך אדם אחר ונפלא
שלא מגיע לו את זה ממך אבל זה חזק ממך. את הולכת עם הראש בקיר
ונקרעת בין הבומים וחושבת שרק אם הוא היה אומר לך את המילה,
עושה את הצעד, אז היית שלו. היית שלו ולא היה איכפת לך מכלום.
קשה לך וכואב לך ובינתיים את משתגעת במהירויות שונות ומסיימת
עוד בקבוק מים ומורידה רינגטון חדש לפלאפון ומתכננת לטוס
לאיטליה עוד יומיים ואוכלת כדי לא לחשוב ולא ישנה כל הלילה כי
הוא לא אומר לך את המילה והזה שאמר לך לא מספיק לך אפילו שהיית
רוצה שכן. למה לא אמרת כלום? אין לך מה לומר?