היה חם. היא ישבה בשקט בחדר, מכרסמת את הקצה של העט שלה. בזמן
האחרון, בגלל מה שקרה, ואחרי שהיא עברה רחוק מכולם, זה קרה לה
הרבה. היא מצאה את עצמה באותו החדר, עם אותו העט המכורסם
חלקית, יושבת על יד שולחן העץ השחוק. עליו היו מונחות כמה
תמונות שלו ודפי מכתבים חומים. תמיד מאותה נקודה, תמיד מתחילה
עם השם שלו.

היה קר. מרחוק הוא ראה אישה צעירה. הוא הלך לו ברחוב, רחוב
חדש. אחרי מה שקרה, הוא החליט לעבור רחוק מכולם. לשכוח קצת.
אבל הקור של הרחוב, האוויר העומד, האורות העמומים - כל רעש של
מכונית רחוקה, הכל הזכיר לו אותה. אותה אישה שראה מרחוק הייתה
קרובה עכשיו, נאה. כשהיא עברה לידו הוא הריח את הבושם שלה. זה
היה אותו הבושם.

היא המשיכה. היא כתבה את כל מה שיצא לה, כל משפט, כל מילה, כל
אות. במקומות מסוימים בדף היו כתמים שהיו קצת יותר חומים,
מצבות לדמעות שברחו מעיניה. היא פתחה את החלון, העננים מעולם
לא היו כל כך קרובים. הם הביאו איתם ריחות ישנים, אמיתיים, הם
הביאו איתם את המילים האחרונות למכתב שהיא כתבה לו, למכתב שהוא
אף פעם לא יוכל לקבל.

הוא עצר. הוא הכניס את היד שלו לכיס, בדק אם המכתב שכתב לה
עדיין שם. הוא שלף את המפתחות של המכונית, פתח את דלת הפח
השחוקה של הטרנטה שלו ונכנס אליה. בתקופה האחרונה הוא היה עושה
את זה הרבה. הוא החל לנסוע שוב, לאותו מקום שכל כך שנא, לאותו
מקום שכל כך אהב. 20 דקות, לא יותר, והוא היה בפנים. 20 צעדים,
לא יותר, והוא עמד לידו. הניח עליו את המכתב שלה, שהיא לעולם
לא תוכל לקבל. היה קר. והסלע המסותת, השיש, הוא היה קר מהכל.