עלינו במדרגות, קומה קומה. המעלית התקלקלה וכבר יומיים אי אפשר
הייה להגיע מקומת הקרקע לדירה שהיא מעל קומה שלוש מבלי להתפרץ
בזיעה. המזג אוויר השרבי של ליל קיץ והמחסור בחמצן בחדר
המדרגות לא עזר כלל כשהגענו לקומה שבע,כשכבר בקושי נשמתי.
נעצרנו ואחזתי במעקה הברזלי ומילאתי את ריאותי בנשימות עמוקות
עד שהרגשתי שעוד שניה הן מתפוצצות ממנת יתר של חמצן, רק אז
נרגעתי. המשכנו לעלות לקומה האחת עשר.

הגענו למחסום של סורגים שהיו בנוים כדמוי קיר מבורזל של בית
כלא, כמו בסרטי הקאובוי'ז אנד אינדיאנ'ז הישנים שאיכשהו תמיד
הצליחו לברוח מהם הודות לשומר החסין שהייה רק צריך לחכות שהוא
ירדם במהירות ולא יתעורר אפילו אם היו מדליקים נפץ ליד אוזנו,
אבל לנו הייה מפתח משלנו ולא היינו צריכים לחכות לשום דבר.
הכנסתי את המפתח וסובבתי אותו עד שמיעת הצליל הקטנטן שהידהד
בשקט ששרר בקומה שאף אחד כמעט ולא עלה אליה חוץ מאיתנו. הדלת
השמיעה חריקות רכות ומוכרות ששמענו יותר מפעם אחת ונשמתי
לרווחה כשיכולתי להרגיש את הקרבה שלנו לפתח הגג.

הרמתי את הפתח ובתנועות כבדות הצלחתי להשחיל את גופי דרך הפתח
הצר והוא הקפיץ עצמו בקפיצה קלה ובקלות מהירה כבר עמד על שתי
רגליו על הגג עם ידיים מורמות כשהוא לוקח נשימה אחת גדולה
ואומר איזה יופי של לילה, השמיים היו כה כהים ומלאי כוכבים
מרצדים שהיבהבו לצד הירח הקודר.

לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו, פחדתי שאם אפילו אביט לצד אחר
חוץ מהצד שלו הוא עלול להיעלם לי. אז נעמדתי וניפנפתי בשמיכה
הדקה, משכיבה אותה על הבטון הקר בזמן שאני מביטה בו כמו בפעם
הראשונה והאחרונה והוא מביט על המכוניות שמתרוצצות מסביב
לבניין, כשלכל אחד יש מקום להגיע אליו ולכל אחד יש מי שמחכה לו
ורק אנחנו לא רצים לשום מקום, אנחנו מצאנו את המקום שלנו.

נשכבתי על הבטן ממשיכה להסתכל עליו והוא הסתובב בעליזות
הפגנתית ויכולתי להישבע שראיתי אותו מקפץ טיפה בריצתו הקלה
לעברי. ולמרות שהוא הייה כולו רק דם ועצמות, הייה לי קצת כבד
כשהוא נשכב מעליי ולחש שטוב לו נורא. כנראה שכבר שכחתי עד כמה
הוא באמת הייה כבד לעומתי למרות הגוף הרזה שלו ולמרות שהייה לו
כלכך טוב, הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי כי הייה לי פשוט
כואב.

הוא התהפך על הצד ואני על הגב, מביטה על הכוכבים וכבר משילה את
המבט ממנו כשאני מחזיקה בידו שלא יקום וילך מבלי שאוכל לנסות
לעצור בעדו לפחות, במקרה והוא ירצה להעלם כמו פעם.ונזכרתי איך
ישבנו פה בפעם הראשונה, לפני שנתיים בערך כשהייה קר בחוץ אבל
החורף עוד לא בא להחתים את הגעתו והתכרבלנו מתחת לשמיים בשינה
עמוקה עד שבקע השחר והתעוררתי עם השמש מסנוורת את ראייתי.
יכולתי עדיין להרגיש את החמימות הרגעית של שחר באמצע הסתיו
ויכולתי להגיד שזה הייה הרגע הכי מאושר בחיי ועכשיו זה כלכך
שונה, המקום הזה רק מזכיר עצב.

בלילה ההוא סיפרתי לו על  האיש בירח. האיש בירח הוא הדמות שאתה
רואים כל פעם שאתה מביט בירח, הפנים המוכרות שכל אחד רואה אבל
רואה אחרת. הדמות שמורכבת מעיניים, אף ופה ומוקנה בו אופי
אנושי ורך, כמו אל שאף פעם לא הוגדר הוא שם לשמוע את צרותייך.
סיפרתי לו איך האיש הגיע לשם, איך הוא נדד מכוכב לכוכב וחיפש
מישהו להשתתתף בו בבדידותו, וכשלבסוף הגיע לירח התייאש סופית
ומת מבדידות. אחרי מותו הירח בלע אל תוך תוכו את גופו ופרץ את
נפשו אל פני השטח ויצר דמות של אותו האיש, וכעת כל פעם שיש ירח
מספיק מלא בשביל להכיל את דמותו, אפשר לראות את פניו של האיש
הבודד: איש הירח, שמביט אל הכוכב הבא שהייה צריך להגיע אליו,
כדה"א, אבל רגע לפני התייאש ואיבד את הכל. כעת הוא שם לשמוע את
צרות כל אדם שמביט בו, ולעזור לו ברגעי בדידות.

נזכרתי איך חייכת כשסיפרתי לך את הסיפור הקטן שהמצאתי כשהייתי
קטנה,אבל כל אדם ששמע אותו חייך את החיוך שאתה עכשיו מחייך
ואמרת:ומה עם הכוכבים? איך הם הגיעו לשם את יודעת? ואני עונה
בשלילה שהרי הכוכבים היו שם לפני איש הירח האהוב שלי.

הוא סיפר לי על איש שחי פה בתקופה שאפילו אדם לא יודע על
קיומה,הוא הייה חסר כל צבע וצורה ואף אחד לא באמת יודע איך
לקרוא לו, אבל קראו לו איש האור כי כל פעם שפתח את פיו הבקיע
אור מסנוור מהכוכבים ששכנו אצלו בבטן. יום אחד התאהב איש האור
בבחורה יפה מכל הבחורות שאי פעם ראה, הוא לבסוף קיבל אותה
לעצמו והם חיו תקופה ארוכה באושר רב. אבל הגיע יום אחד והבחורה
עזבה את איש האור, השאירה אותו לבדו בריק של אותה התקופה.
וברגע שהבין האיש שהיא לא מתכוונת לחזור אליו, הוא פתח את פיו
ופלט את כל הכוכבים אל השמיים ואמר שכעת כשאיבד אותה, הוא לא
צריך כבר את אור הכוכבים שיאיר לו את הדרך כי בלעדיה הוא לא
צריך דבר והעדיף להאיר את השמיים למען אהובתו האבודה ובעצמו
הלך לאיבוד בחשכה.

והנה אני בוכה שוב, כשאני עדיין אוחזת בידייך מבקשת ממך לתת לי
סיבה לבלוע שוב את הכוכבים ולהיות מלאת אור כמו שהייתי כשהיינו
יחד ושלא תהייה לי סיבה לדבר עם איש הירח על בדידותי. אבל אתה
רק שותק, שהרי אתה יודע שאתה לא יכול לחזור והנה אתה מתפוגג אל
הרקע ונעלם למרות האחיזה החזקה שלי. נעלם כמו חתול הצ'שייר
כשרק החיוך נשאר לכמה רגעים להזכיר את האובדן.