פתאום, זה נגמר. ככה סתם בלי שום אזהרה או סימן. טוב, בעצם,
אני לא יכול להגד בלי שום סימן, הרי זה היה די ברור, אבל כשזה
נופל עליך, זה תמיד יכאב.
"אני רוצה ללכת", היא אמרה בעיינים אדומות.
הסתכלתי עליה ולא עניתי. השתיקה שלי כבר אמרה הכל.
היא הסתכלה עלי כאילו מחפשת בתוך עייני מה אני מחפש בה. לרגע
הרגשתי ריקני נורא. פשוט ריק. חלל עצום נפער בתוכי. אוף,
לעזאזל, אני שונא שהרגשות שלי משתלטים עלי. הערב כבר ירד
והצרצרים בחוץ החלו להשמיע קולם.
אומרים שהצרצרים מצרצרים רק שהם מיוחמים. אלוהים ישמור,כל ערב,
כל הערב, יש פה כמה צרצרים מתחת לחלון שלי שמצרצרים...
"תגידי", שברתי את השתיקה, "לא אמרת שנתחתן ונביא 5 ילדים
לעולם?"
היא הסיטה את מבטה, כאילו מנסה להתחמק, אך אני כמו ילד קטן,
ממשיך להציק.
"לא אמרת שנישאר ביחד לנצח?"        
היא הסתכלה אלי באחד ממבטיה התמימיים ושאלה, "מה? הנצח לא נגמר
כבר?"