[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קטי סמך
/
קירות מתקלפים

זה הייה בערך לפני שבוע כשהקירות התחילו להתקלף והעובש אכל את
התקרה. הייתי צריכה למצוא מקום ללון בו על מנת לא לטבוע בזמן
השינה. הייה חורף, גשמי וסוער, ההפך הגמור ממה שיש לרוב באיזור
הזה. סבא שלי הייה אומר שזה בטח "בגלל הרוסים הארורים שבאו
לארץ, הביאו איתם את מזג האוויר המחורבן". אבל סבא נוטה לשכוח
שהוא בעצמו רוסי, ויש לו נכדים רוסים, אבל מאז שסבתא נפטרה אי
אפשר למצוא בו הגיון.

בכל מקרה, לא יכולתי לסבול לעבור בחזרה הבייתה מאז שסבא עבר
לגור עם ההורים וגם נמאס לי מהגן חיות שאמא שלי התחילה לגדל
אצלנו בבית. הייתי מתקשרת למישהו שיבוא לתקן לי את הבית
המתפורר שלי, אבל לא היה לי את הכסף לשלם לו על העבודה והטלפון
שלי נותק לפני חודש כשהספקתי לשלם חשבונות, אז לא ממש הייה
מאיפה להתקשר.

פתחתי את המזודות על המיטה והתחלתי לקפל את הבגדים העיקריים
שהזדקקתי להם, ירדתי במעלית לקומת החניה ונכנסתי לאוטו. השמש
הייתה בזווית של תשעים מעלות מהקרקע, בשיא הצהריים של החורף,
שזה בערך בשתיים עשרה אבל העננים כיסו את השמיים ולא יכולתי
לראות את השמיים מתבהרים לאורך ק"מ של נסיעה. זה הייה בערך
לקראת שלוש כשהעננים התפזרו מעט וקרני שמש התפרצו אל תוך הרכב
דרך הזכוכית הדקה של החלונות. בדיוק נסעתי באמצע אחת הדרכים
האלו, הדרכים האלו שרק רואים בסרטים אמריקאים,עם עצים סתויים
מצידי הדרך ודרך מתפתלת ריקה מכל רכב חוץ משלך. אבל הדרך הייתה
קצרה ובערך אחרי דקה כבר יצאתי מחורשת הקסם הזו ובדיוק לקראת
סופה ראיתי דמות גברית, עם שיער קצר-ארוך ומעיל דק, רטוב במקצת
מהגשמים הקצרצרים שהתנהלו כל היום מהבוקר.

עצרתי בצד הכביש והוא נעצר גם כן, חיכיתי שיכנס והוא עמד דומם.
לרגע חשבתי שאולי הוא מחכה למישהו, או אולי הוא לא באמת רוצה
עזרה, אולי הוא מעדיף להסתובב בכביש בזמן הגשמים. אבל לא רציתי
לתאר לעצמי כמה משעמם יהייה לי לבדי בדרך הארוכה שאני עושה
לשום-מקום וצעקתי מהחלון "למה אתה מחכה?" והוא התקדם, פתח את
הדלת והתחלנו לנסוע בהמשך הכביש הארוך, הכמעט אינסופי.

אחרי בערך עשרים דקות של שתיקה הוא שאל בנימוס אם יש לי רדיו
או שאני אחת מאלו שמעדיפות לדבר, או לשתוק בנסיעות. עניתי
שהרדיו נגנב לפני שבועיים בערך, ואין לי כסף לקנות חדש וכנראה
שמוזיקה זה כבר לא כמו פעם בנעורים שמצאתי בו בריחה, עכשיו זה
אפילו לא שווה את הכסף. הוא חייך ואמר ששום דבר מהנעורים לא
נמשך, אפילו הריח המתוק נעלם והקולות מתפוגגים, לאט לאט אתה
שוכח איך הייה לחיות אז, כשיכולת לספור את הנשימת שלך וכמעט
לאבד את הנשימה בבת אחת, כי כעת פשוט אין את הזמן לזה או אין
את הכסף לכלום וכל דבר שלא קשור לכסף, נראה שולי ולא שווה את
הזמן. הוא הציע לי סיגריה.

נגמרו לנו בערך שתי חפיסות בזמן הנסיעה, אחרי בערך שעה של
דיבורים רצופים על כל דבר שעלה בראשנו פתחתי את החלונות לגלות
שנסענו עם רכב מלא עשן וכמעט לא נחנקנו מההסחפות שלנו בשיחה.
הוא סיפר לי שפעם, אבא שלו אהב לעשן סיגרים ולשתות ויסקי כמו
שעושים העשירים, כי ככה הייה אבא שלו. הייה לי קצת קשה לעכל
למה גבר יפה, עשיר כמוהו הולך בתחילת החורף בזמן הגשמים באמצע
הכביש שמעבר לחורשה הקסומה. החלטתי לקרוא לזה החורשה הקסומה כי
לא באמת ידעתי איך קוראים למקום והייה לי נעים לקרוא למקום ככה
כי זאת ההרגשה כשנוסעים שם, ממש קסומה. נראה לי שאם ידעתי את
שם המקום במציאות הייתי מתאכזבת. בכל מקרה, אבא שלו אהב לעשן
סיגרים ולשתות ויסקי ופעם, הוא בא לחדר העבודה שלו להגיד לו
לילה טוב בפיג'מה וכשנישק את אביו על הלחי ונשען אחורנית הפיל
בלי כוונה את כוס הויסקי של אביו על שטיח הפרסי שאמא שלו לא
מזמן קנתה. אבא שלו התעצבן ובא להביא לו סטירה ובזמן שהחטיף לו
עם כף היד סטירה בלתי הוגנת על הלחי, היד השניה עם הסיגר נכבתה
לו על הצוואר. והוא צעק אבל פחד להגיד לאבא שלו שהסיגר נכבתה
עליו כדי לא לחטוף עוד מכה. הוא אמר שהוא לא יודע אם אבא שלו
ידע על כך שכיבה עליו סיגר אז או לא, אבל הסימן נשאר עד היום.
הוא הסיט את השיער החום הרך שלו והראה סימן קטנטן שנשאר לו בצד
השמאלי האחורי של הצוואר.

אין לי מושג איך הגענו לנושא השיחה הזה, אולי זה הייה בגלל
שהוא עישן ונזכר או אולי הוא שם לב למזודות במושבות האחוריים
של הרכב וראה שאני בורחת.ויכול להיות, שהוא פשוט רצה לספר, כי
הרגיש שזה הרגע.

יש רגעים שכאלה,שאתה אומר דברים שאתה לא יודע למה אמרת אותם,
זה פשוט ההרגשה שהייתה לך באותו הזמן. ובאותו הרגע הרגשתי את
הצורך המטמטם הזה ובמקום להגיד לו משהו מתוק, לא מצאתי את
המילים, נשענתי אל הצוואר שלו, הסטתי את השער ונשקתי לו ליד
הסימן.אני עד היום לא יודעת למה.

עצרנו בערך כמה דקות אחרי, אל יד אגם שהייה כבר כמעט קפוא
מהחורף וקיפלתי את המושבות שלנו אחורה, עליתי עליו והוא נישק
אותי בכל מקום שרק הגיע אליו. התפשטנו בזמן שהדלקתי את המזגן
שלא להתקרר ואחרי כמה זמן הייתי מיוזעת כולי עולה ויורדת
מעליו.

לא יכולנו להמשיך לנסוע, במיוחד לא אני שהייתי הנהגת. הייתי
עייפה וישנונית ונרדמנו עד הבוקר למחורת. ברגע שהבקיעה הזריחה,
הרגשתי את האור מלטף את פני ופקחתי את עיני לגלות שהוא כבר ער.
התלבשתי והתחלנו לנסוע. נסענו כל היום, לא עצרנו כמעט, רק
בשביל לאכול משהו ולנוח מדי פעם. השאר הייתה נסיעה, הוא סיפק
לי מוזיקה עם קולו המחוספס, ולמרות שהוא זייף בצורה בלתי רגילה
אהבתי להקשיב לו עם כל הגבריות שלו טועה בכל צליל. לקראת חמש
כשהתחיל להחשיך והעולם הייה במעבר לערב, עברנו אל יד עיר שלא
הכרתי, ראו שזאת עיר של עשירים, עם בתים גדולים ומפוארים
וגדרות ענק מקושטות בכל מיני עיטורים לא הכרחיים. הוא נשען
לעברי וביקש סליחה, ואמר שזו התחנה שלו, התחנה האחרונה. עצרתי
וקיבלתי את הנשיקה שלי, הוא רשם בתוך פנקס קטן את המספר
הסלולארי שלי, אבל ידעתי שזו הפעם האחרונה שארגיש במגע שפתיו.
ולא כי חשבתי שהוא לא יתקשר, הוא בטח הייה מתקשר, אבל יש דברים
שצריכים להישאר כמו שהם התחילו, כהרפתקאה במקרה שלנו. כי ברגע
שהקשר שלנו הייה עובר את הגבול הזה, הכל הייה נהרס, הכל.

אחרי יומיים הסלולארי שלי כבר כמעט הייה חסר שימוש והבטריה שלו
התחילה לגסוס לה והייתי מוכרחת למצוא איפה להטעין אותו. הגעתי
לתחנת דלק בעיר קרובה ובדיוק דקה לפני שיצאתי מהמכונית קיבלתי
צלצול והייתי בטוחה שזה בטח ההורים שלי. "שלום, זה... אנחנו
מצטערים להודיע לך ש... אפשר לדעת מאיפה הכרתם... מה שמך...
אנחנו באמת מצטערים אבל את תצטרכי להגיע אלינו לחקירה."
והבטריה שלי מתה סופית,לא הייה לי כבר חשק להטעין אותה ונשארתי
לשבת במכונית כמה דקות עד שאחד המתדלקים דפק לי על החלון ושאל
בכמה למלאות את המיכל.

וככה זה קרה,הוא יצא מהרכב שלי, לא ידעתי שהוא בעצם הייה בדרך
לביתו, כביכול ביקור אצל הוריו. והוא הייה חמוש, והייה לו אקדח
והוא הייה מלא כאב. הוא ירה קודם באביו, ואז ירה בעצמו. אמא
שלו לא הייתה בבית באותו הזמן, היא היתה אצל חברתה העשירה גם
כן והן שתו תה וריכלו על השכנים. המשטרה הגיעה מאוחר מדי, והם
היו מתים עוד לפני שהעלו אותם לאמבולנסים. שאלתי איפה זה התרחש
בבית, וסיפרו שזה הייה בחדר העבודה של האב. יכולתי לדמיין את
הכתם ויסקי על השטיח בפרסי. בכל מקרה, הם מצאו את המספר שלי
רשום בפנקסו ואחרי שגילו שהיו עדים שראו אותו יוצא מהמכונית
שלי וערכו בירורים, הגיע הזמן לחקור אותי.

והנה אני יושבת בחדר קטן, כמו בסרטים האמריקאים, עם מנורה
מתנדנדת והרבה עשן סיגריות שלי ושל השוטר ממולי. הזכוכית לידנו
היא בעצם דו סטרית ואני מדמיינת את השאר צופים בי מהצד השני,
מחכים שאעשה טעות. השוטר מתיישב ואומר לי, בואי נתחיל מההתחלה,
כל הסיפור מההתחלה. שוב אני מתחילה לספר לו "זה הייה בערך לפני
שבוע כשהקירות התחילו להתקלף והעובש אכל את התקרה."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סתם יום של
חול.





הגמל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/5/07 20:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קטי סמך

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה