אני לא זוכר למה ירדתי לרחוב, או לאן הלכתי. אני רק זוכר איך
נתקעתי בבלטה עקומה, נעל הבית שלי נפלה והסתובבתי להרים אותה.
כשהסתובבתי ראיתי את ענת, הסתכלתי עליה, הסתכלתי על נעל הבית
שלי, הסתכלתי עליה. תהיתי אם היא עקבה אחריי כל הדרך או שבמקרה
נפגשנו בגלל בלטה עקומה. הסמקתי.
"היי". היא אמרה.
"מה את עושה פה?"
"גרה כאן". היא הצביעה על בניין מאחוריה.
"מה קרה לירושלים?"
"לא קרה כלום, קצת נמאס לי".
"לאן את הולכת?"
"לקנות סיגריות. רוצה ללוות אותי לקיוסק?"
ניסיתי ללכת כמה שיותר לאט, לא רציתי לאבד נעל בית שוב פעם.
היא הסבירה למה ירושלים נמאסה עליה, למה אולי היא תחזור, למה
אולי היא תישאר, למה אולי היא תסתלק למקום הרבה יותר רחוק
מירושלים. היא שומרת על כל האופציות פתוחות. נכנסנו לקיוסק
בטשרניחובסקי. היא ביקשה מארלבורו לייט. אני בהיתי במקרר של
הגלידות. המוכר סיפר בדיחה. היא צחקה. חזרנו באותה דרך שבאנו.
זה היה הלילה הקר האחרון של השנה. היא שאלה מה אני עושה, ואיך
אני עושה אותו, ולמה אני עושה אותו. לא היו לי תשובות אז
המצאתי סיפורים. היא לא האמינה.
ליד הבית שלה התחיל לטפטף גשם, הגשם האחרון של השנה. היא
הזמינה אותי לעלות. הסכמתי. עלינו עד הקומה האחרונה. היא פתחה
דלת עץ ישנה ונכנסנו ישר לסלון שלה. התיישבתי על הספה. היא שמה
דיסק של בוב דילן והלכה להביא שתיה. הסלון שלה היה צבעוני
מאוד, לא אהבתי אותו. היא חזרה עם בקבוק ג'ק דניאלס ושתי
כוסות, הניחה את הבקבוק והכוסות על השולחן והתיישבה לידי. היא
מזגה כוס והגישה לי אותה.
"אני לא שותה וויסקי". אמרתי.
"למה לא?"
"לא יודע, אני לא ממש אוהב".
"תשתה איתי קצת, אני לא רוצה לשתות לבד".
לקחתי את הכוס ולגמתי מהוויסקי, הוא היה מר. היא לגמה מהכוס
שלה. הסיטואציה הזאת הזכירה לי סיטואציות אחרות, דומות. לקחתי
לגימה ארוכה יותר מהוויסקי, הוא עדיין היה מר. ישבנו ככה על
הספה שלה אולי שעה, הייתי מסתכל עליה, או על הגשם האימפוטנט
שהקיש על החלון, או על נעלי הבית הסגולות שלי. לבסוף בוב דילן
סיים לשיר והיא סיימה כוס וויסקי שלישית. נישקתי אותה. היה לה
טעם מר של וויסקי ומארלבורו לייט. ואז היא קמה, תפסה לי את היד
והוליכה אותי לחדר השינה. זה היה הלילה הקר האחרון של השנה.
זאת הייתה ההתחלה של הקיץ.

באותו הקיץ התחלתי לעבוד בתור שומר לילה במפעל למוצרי נייר.
העבודה בלילות מושלמת לקיץ, יותר קל לסבול את החום ככה. הייתי
מגיע למפעל, דופק כרטיס, מתיישב בבוטקה בשער האחורי, פותח ספר
ומקווה לא להרדם. כל שעה השומר בשער הקדמי היה עולה מולי בקשר
ובודק במבטא רוסי שלא נרדמתי, לפעמים הוא היה מציע לי לקפוץ
אליו לשתות תה, תמיד סירבתי. כשהייתי מסיים משמרת מוקדם בבוקר,
הייתי דופק כרטיס, מעשן סיגריה בדרך לאוטו ואז מזדחל בטרנטה
הבייתה. בדרך הייתי מפנטז על אטלנטיק סיטי וחולם על עתיד
מזהיר, או שהייתי מדליק את הרדיו ונותן לזמרים להסיח את דעתי.
בסוף יוני, אחרי פחות מחודש של עבודה, נמאס לי. התחלתי להרדם
באמצע המשמרות. הרוסי היה עולה בקשר ולא מקבל תשובה. אז הוא
היה עושה את הסיבוב דרך כל המפעל עד הבוטקה שלי ומקיש על החלון
עד שהייתי מתעורר. הוא חייך חיוך של סבא.
"איך אתה מצליח להשאר ער כל הלילה?" שאלתי.
"ויאגרה".
"מה?"
"ויאגרה. זה עושה לך זין עומד לשעות, אתה לא יכול לישון ככה".
"לא חבל לבזבז את הויאגרה על משמרת פה?"
"למה לבזבז? אתה מזמין בחורה או עושה עם יד".
צחקתי.
בלילות החופשיים הייתי מנסה ללכת עם חברים לשתות משהו, ואולי
גם להרים מישהי. לפעמים הייתי מצליח. לפעמים הייתי סתם משתכר,
ומקיא, ורב עם כל מי שנתקע לי מול הפרצוף. לפעמים הייתי נשאר
בבית ומנסה לכתוב, אבל לא היה לי על מה לכתוב, אז הייתי קורא
ספרים של אחרים וגם להם לא היה על מה לכתוב. והם בכל זאת כתבו.
ואני בכל זאת קראתי. ואם הייתי מרגיש ממש בודד אז הייתי הולך
לענת. לפעמים היא לא הייתה בבית, לפעמים היא הייתה עסוקה,
ולפעמים היא הייתה מכניסה אותי, ושמה דיסק של בוב דילן, ומביאה
משהו לשתות, ותופסת לי את היד בדרך למיטה. ראו עליה שהכל קשה
לה, אבל היא לא התלוננה.
כשיולי עמד להסתיים חטפתי וירוס מסתורי שהתעסק לי עם הקיבה.
במשך שבוע הקאתי כל שעה עגולה. בכל זאת המשכתי ללכת לעבודה, לא
היה שום דבר אחר שחשבתי שאני יכול לעשות. הייתי יושב בבוטקה,
וכשהייתי מרגיש שהקיא עולה לי בגרון הייתי רץ לצד השני של החצר
ומשחרר. הקאתי כל-כך הרבה שהפסקתי לחרבן, התחלתי לפחד שיסתם לי
החורתחת מחוסר שימוש. השומר הרוסי היה עולה מולי בקשר ושואל אם
הכל בסדר איתי ואם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילי. לא הערכתי
את המחווה וסירבתי, המשכתי לקרוא ולהקיא.

עד שלילה אחד אחרי שהקאתי כבר פעמיים או שלוש, שמתי לב שלא
שמעתי עדיין מילה מהרוסי, אז קראתי לו בקשר והוא לא ענה, קראתי
לו עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, והוא עדיין לא ענה. אז הרמתי
את התחת החולה שלי ועשיתי סיבוב דרך כל המפעל ליד מכונות הלכה
ומכונות הלמינציה עד שהגעתי לשער הקדמי, אבל הבנאדם לא היה שם,
רק הטרנזיסטור שלו שחרק את העשירית של מאהלר. באותו הרגע הבנתי
כמה שאנחנו מיותרים, מי ירצה לגנוב מכונות למינציה? וגם אם
ירצה איך יעשה זאת? ואם ימצא דרך לעשות זאת למה לי להפריע לו?
בשביל עשרים שקל לשעה? ואם הוא מביאים לי מאה לשעה, אז הייתי
מסתכן? כיביתי את הטרנזיסטור וחזרתי לבוטקה שלי. הוא חיכה לי
שם, הרוסי. השיער שלו לבן, הפנים שלו אפורות, העיניים שלו
שחורות. היה לו בקבוק ברנדי ביד. אולי הוא בכלל לא חיכה לי,
אולי הוא סתם נדד עד שהגיע לכאן. הוא ישב בכיסא שלי אז
התיישבתי על הריצפה. הוא הושיט לי את הברנדי.
"לא, תודה".
"קח".
"לא, באמת, אני לא מרגיש טוב".
"קח, קח. זה יעשה תרגיש טוב".
אז לקחתי שלוק והברנדי הגביר לי את הבחילה.
"לכבוד מה שותים?"
"יום הולדת".
"שלך?"
"כן. שישים".
"מזל טוב".
השלוקים הבאים כבר ירדו יותר בקלות. ואז הרוסי התחיל לספר לי
על רוסיה, על הערבות, על היערות, על הנהרות, על הכפרים, על
המדרכות העקומות ברחובות הצרים של אודסה, על החוף של הים
השחור, על בתי הלבנים במוסקבה, על הכבישים המהירים המשובשים,
על המוזיאונים עם הציורים הסדוקים, על פסלי הארד של לנין
ודירז'ינסקי, על הכיכרות הענקיים, על המצעדים והדגלים האדומים.
הוא דיבר ושתה. חשבתי שכל הנוסטלגיה הזאת תהרוג אותו בסוף,
ואולי גם אותי. לפנות בוקר, עם קצת עזרה ממני, הוא סיים את
הברנדי. הוא ישב בשקט כמה דקות ואז הקיא. אחריו הקאתי גם אני.
בחמש וחצי הגיעה מנהלת העבודה לפתוח את המפעל. אז כבר ישבנו
בתוך שלולית של קיא. היא הביטה בנו מבוהלת ונגעלת. הרוסי קם
וניגש אליה. היא נרתעה ממנו ולקחה כמה צעדים אחורה. הוא התחיל
לספר לה את הסיפור שסיפר לי אבל אחרי כמה משפטים הוא התחרט.
"הכל בלוף", הוא אמר, "כולם משקרים, כולם זונות שקרנים. לא
משנה מי אתה או מה אתה, אתה תמיד חייב לשרת מישהו, תמיד תקבל
ממישהו בתחת. כי כולם זונות שקרנים, נקבות וגברים וילדים
וזקנים ופוליטיקאים ושוטרים ונהגי מוניות ורופאים ופקידים
בביטוח לאומי ומנהלי עבודה ושומרים, וכולכם פרודאלי מאמו אי
פאפו אי רודינו".
"אתה מסריח", היא קטעה אותו, "ואני לא הולכת לשמוע את כל
השטויות האלה ברוסית. אתה מפוטר".
"תסתמי את הפה שלך".
"לא רוצה".
"אז תלכי להזדיין". הוא אמר והלך משם ואפילו לא הביט לאחור, רק
עצר פעם אחת בשביל להקיא ואחרי זה נעלם.
"מה אתה יושב פה? גם אתה מפוטר".
קמתי. הלכתי לאוטו ועישנתי סיגריה. גררתי את הטרנטה דרך כל
אזור התעשיה של חולון עד שהרגשתי שאני רעב והחלטתי לנסוע לאכול
חומוס בתל-אביב. כשהגעתי לתל-אביב היא בדיוק ניערה מעליה אבק
מילים שהסניפה בלילה שעבר, ליקקה שעות מעטות מדי של שינה
מעיניה האדומות. שום אוסף של מילים לא יוכל להחליף את החוויה
של בוקר תל-אביבי אחריי לילה לבן. באותו הבוקר לא רציתי לחשוב
על העתיד, גם לא על העבר. לא היה מה לחשוב על ההווה. הדלקתי את
הרדיו אבל לא היו זמרים באותו הבוקר, היו רק תוכניות של
דיבורים כי החיילים שלנו בלבנון חטפו בלילה חזק. במיוחד דיברו
שם על אחד שקפץ על רימון והציל את כל החיילים שלו והשאיר את
הילדים שלו יתומים. חשבתי שלקפוץ על רימון זה יותר דבילי
מלשמור על מכונות למינציה, אבל מה אני מבין, בחיים לא קיבלתי
הזדמנות לקפוץ על רימון. החניתי את האוטו מול אשכרה.

החומוס היה צמיגי והשמיים היו צמיגיים. חשבתי על מורשת צה"ל,
שנבנתה על שאריות גבם של אנשים שקפצו על רימונים. זאת לא
אשמתם. בזמן שאכלתי עבר ליד החומוס אוטו זבל, היה כתוב עליו את
מילותיה של לאה גולדברג:
"איכה תוכל ציפור יחידה
לשאת את כל השמיים
על כנפיים רפות
מעל לשממה?
הם גדולים וכחולים,
מוטלים על כנפיה
הם עומדים בכוח מזמורה."
לא סיימתי את החומוס. השארתי כסף על השולחן ונסעתי משם. הגעתי
הביתה. התפשטתי ונעלתי את נעלי הבית שלי. הקאתי בשירותים.
שתיתי כוס מים מהברז. הייתי לח מזיעה. זה היה לילה חם. זה בכלל
לא היה הסוף של הקיץ.