הוא שואל את עצמו שאלות. ותוהה. על מהותו של עולם, ומהותו,
וטיבו.
אך המציאות משכיחה ממנו חוכמות. השגרה משספת באכזריות כל זיק
של אור ואהבה בעיניו.
והוא מחפש מוצא, מחפש באר להשליך אליה את כאביו, את ייסוריו,
את מהות חייו ובינותיו.
והוא הולך תועה בדכאונות ומכאובים וייסורים על מהות ותכלית.
כמו מי ים, חייו סוחפים אותו רחוק ככל שיוכל אל החוף, אך
נכשלים שוב שוב מלהביאו אל אויר היבשה.
נפשו, מובילה אותו, כבת סוררת, למותו, למותה... לטביעה במי
היגון.
רוחו מחפשת להיסחף אחרי הרוח, למתוח מפרש ולעוף אל האופק, אל
החופש.
וגופו, כושל שנית, והוא נלחם בצעריו. הוא נלחם בזקנת נפשו,
בעייפות הרוחנית. הוא נלחם במשקולות הדיכאון שמשיבות אותו חזרה
לקרקעית.
ורצונו, כך הוא מקווה, איתן כפי שהיה תמיד, לא ייכנע לעולם. אך
אופיו החלוש, היהיר, מסתיר את מות רוחו, את מות רצונו,
שאיפותיו ויכולותיו. אופיו מגונן עליו מהודייה בכישלון מוחלט.
מהודאה בכישלון של רוחו, וגופו ונפשו. כישלון הסיבה וטיב
לחייו.
כעת, לא נותר לו עוד זמן, כוחו הולך ודועך, וגופו הכחוש מתמוטט
לו אט אט.
והעולם, מהותו, וטיבו, יישארו כחידה עבורו. כישלונו, כך הוא
חש, אשמתו בלבד. ומפני שלא נלחם על תמציתו האוזלת, ומפני שפסע
כמת מהלך, חסר כוח, כושל, ומפני יהירותו, לפיה אופיו כה חזק,
ולא יכנע, ומפני שהביט אל השמים בעוד רגליו נשרפות בידי אדמתו,
והבליג ושתק, ולא סיפר או... נלחם, ובגלל שלא השכיל להבין את
הפשוט, וחיפש כל הזמן אחר התוכן המורכב, לא ידע להציל את חייו,
להציל את עולמו, העולם לו הוא שייך, העולם שכל-כך אהב ורצה,
וחיבק וחקר.
עולם מלא אהבה ואור, והוא כעת הגל היפה ביותר בים, גל תכול
שקוף וירקרק כאחד, מלא דגים וחיים בקרבו. גל ענק, שיכול להכיל
בתוכו את כל האנשים, וכל אהבותיהם. גל ששטים בו בסירות תענוג,
אוהבים ומאושרים. גל שגולשים עליו כל הגולשים, ובתעוזה ורגשנות
חוצים גבולות אנושיים. ושמחה כה עזה מכיל הגל, ואושר וטוב.
ואהבה מכיל הגל, כל אהבה מכל סוג. והגל הוא עולמו ועולמו הוא
הגל, ועל אף עוצמתו, ועל אף כוחו, מתנפץ הוא אל מול מבני האדם
וקורס ונופל הוא אל מול חוקיו והוראותיו. ונשבר הוא הגל כשפוגע
בשובר הגלים הענק שבנתה הסביבה, שבנו אנשים, שובר גלים של
שנאה.