לפני כמה ימים, או אולי יום רביעי ליתר דיוק, הייתי בדרך לבית
ספר. השעה הייתה שבע או שמונה ולמרות שהשמש זרחה ממש חזק היה
ממש קפוא בחוץ.
הלכתי בשביל שבין 2 שורות הבתים שמאחוריהם נמצא הבית ספר.
באיזהשהוא שלב, בצד אחד של השביל יש במקום בתים, שדה קטן. אולי
אפילו לא נכון לקרוא לו שדה כי הוא בגודל של גינה. בין השדה
לשביל מפרידה גדר תיל דקה. תמיד זה היה נחמד לעבור ליד השדה
הקטן בבוקר, לראות ירוק באמצע כל הבתים האפורים. באותו בוקר של
יום רביעי עברתי ליד השדה, ועל הגדר ישבה ציפור קטנה. קטנה
יותר מחצי כף היד שלי. עצרתי לידה וחייכתי. טוב לראות ציפורים
קטנות מצייצות בבוקר. הציפור אפילו לא עפה למרות הקרבה שלי
אליה. חשבתי לעצמי: "מזל שלה- היום יום יפה, לא יירד עליה
גשם".
מכיוון ולא יכולתי לעמוד שם שעתיים ולהסתכל על הציפור הקטנה,
המשכתי ללכת לבית ספר. כשהגעתי, השתעממתי 9 שעות שלמות, קיבלתי
הרשמה על הפרעת משמעת ורבתי עם המורה שלי להיסטוריה.
כשהצלצול של השעה התשיעית צלצל, כמעט קפצתי משמחה. יצאתי החוצה
לכיוון שער בית ספר. הסתכלתי למעלה. השמיים היו מעוננים
ואפורים. התחלתי ללכת לכיוון הבית. באותו היום הלכתי לבד
מכיוון וכל האנשים שבדרך כלל הלכתי איתם הביתה הבריזו או לא
הגיעו לבית ספר בכלל. עברתי ליד השדה הקטן. מן הסתם שהציפור לא
הייתה כבר על הגדר. הסתכלתי על השמיים. טיפות התחילו לרדת על
האף שלי. חשבתי לעצמי: "מסכנה הציפור, היום ירד עליה גשם".