[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנדרסון גוד
/
גם אני מתתי בפיגוע

כמו הרבה אנשים אחרים במציאות של ימינו, גם אני מתתי בפיגוע,
ואפילו 16 לא היה לי. ילדה.

לא הייתי כמו האחרים, שנעמדו ליד הגופה שלהם, או יותר נכון, מה
שנשאר ממנה, אחרי פיצוץ בעוצמה כזאת, והתחילו לצרוח. אני לא
צרחתי. ידעתי שאני מתה, ישר כשראיתי את היד עם הטבעת שאוהד נתן
לי רק לפני שבועיים, ביום החודשיים לחברות בננו. יד, שפעם היית
שייכת לי, ועכשיו מוטלת על הכביש ליד הצללית שלי, שמביטה בה.
כוחות ההצלה הגיעו מייד, ממהרים לחפש ניצולים. היה אבוד להם
מראש, אף אחד לא שרד, כל 20 נוסעי האוטובוס נהרגו, ועכשיו
התגודדו להם ביחד בצד, מחכים. מחכים למה? בשלב הזה עוד לא
ידענו מה מצפה לנו. אז עמדנו שם, מביטים בחובשים עוברים מגופה
מדממת אחת לשניה, מקווים, שאולי, מישהו.. אבל לא.
הייתי אומרת שהעניין נגמר מהר יחסית. כמה צוותי טלוויזיה עם
מצלמות, אנשי חברת קדישא אספו את החלקים וניקו את הכביש, וזהו.
נגמר.

בינתיים, בחברת הצלליות שהייתה אנחנו, התחוללו מספר שינויים.
רוב האנשים זרחו באור לבן ונעלמו, השאר התעממו בצל שחור,
ונעלמו אף הם. בסוף נשארנו שניים. אני, וגבר צעיר, אולי בן 20,
יחידים על הכביש בו נהרגנו, רק שעתיים לפני כן.
זיהיתי את הגבר, הוא ישב שני מושבים לפני, בצדו השני של המעבר,
וכל הזמן התעסק במעיל שלו. הוא הביט בי עכשיו, וחיוך משונה היה
נסוך על פניו, חיוך מרוצה.
"אז.. חם היום, לא?" אמרתי, לא היה לי משהו אחר להגיד למישהו
שרק עכשיו פגשתי, וחוץ מזה, למישהו מת.
"אני לא יודע, אני מת" הוא ענה לי בחיוך רחב, שמץ של מבטא ערבי
נשמע בקולו "והאמת ילדה, גם את."
"אה, כן, כנראה שאתה צודק."
"בטח שאני צודק, הכל בדיוק כמו שהבטיחו לי. ועכשיו אני אעלה
לגן עדן ואקבל שבעים בתולות."
בהיתי בו, לקח לי כמה שניות לקלוט את מה שהוא כרגע אמר לי
"אתה.. אתה המחבל? ה.. רוצח?" אני כבר לא צריכה להיזהר במילים
שלי, מה הוא יעשה, יהרוג אותי עוד פעם?.
"למה להגיד רוצח? אני שאהיד, לא יפה לדבר אליי ככה."
"אני אגיד לך מה שאני רוצה, רוצח. רצחת אותי, ואני בקושי בת
16, למה זה מגיע לי?"
הוא נראה מבולבל לרגע "לא התכוונתי לרצוח אותך דווקא, רק
פוצצתי את האוטובוס, אשמתי שאת היית עליו? וחוץ מזה.. גם אני
מת"
"זה לא אותו דבר. אתה רצית למות, ו.. אתה מקבל 70 בתולות
וכאלה, אני.. מה יהיה איתי?" לא פייר, באמת שלא מגיע לי למות,
אני דווקא הייתי בסדר כשהייתי בחיים, נחמדה, בטח יגידו עליי
דברים נחמדים בהלוויה. ואוהד יבכה ויגיד שהייתי החברה הכי טובה
בעולם.
"היי! ילדה! תרגעי. לי אין את כל התשובות. אל תשאלי אותי
שאלות. שאלות תפני לאללה." והוא הצביע לכיוון השמיים המחשיכים,
"לשם אני הולך, ואולי גם את. תהיי נחמדה אליי, אולי אני אכניס
עלייך מילה טובה."
פסיכי.



כדור אור לבן הופיע לידינו, והחל לקבל צורה אנושית לנגד
עיננו.
לאחר מספר רגעים עמד מולנו איש צעיר, זורח באותו אור מוזר שבקע
מהצלליות שנעלמו קודם לכן. הוא הביט בי ובגבר שלצדי מספר
שניות, ואז החל לדבר בקול ענייני. "אוקיי, אני פה בשביל שניים,
אחד מוסטפא, מחבל מתאבד, חיזבאללה?"
"אני" מלמל מוסטפא. "זה אני"
"כן, חשבתי ככה." אמר האיש הזורח "אתה מועבר למחלקת מחבלים
מתאבדים. תמלא כמה טפסים, תחתום על בתולות ותקבל מידע על
הקהילה. אין טעם שאני אאריך עכשיו, יסבירו לך שם. בהצלחה."
והוא הרים אצבע ארוכה וזוהרת והצביע לכיוונו של מוסטפא, שנעלם
מייד בהבזק אור.
"עכשיו... איפה הייתי? כן, אוקיי, אחת אפרת שקד, בת 15 ותשעה
חודשים, תל אביב?"
"זאת אני" מלמלתי.
"כן, כן, זה ברור, אבל אני חייב לשאול. זו המדיניות. עכשיו,
אפרת, בעיקרון את מיועדת לגן עדן, בגלל שמתת בגיל 16, ובגלל
הנסיבות הטרגיות של המוות שלך. אבל, גן עדן הוא לא סתם מקום
שמסתובבים בו כל היום בבגדים לבנים כמו שכמה חושבים. תקבלי
תפקיד, בהתאם לידע וליכולות שלך, ואני משוכנע שתהיי מרוצה. לא
סתם קוראים לנו גן עדן, את יודעת?" והוא קרץ אליי בשובבות. "אז
בואי" הוא המשיך, "אני אלווה אותך למחלקת נוער ושם כבר יספקו
לך את כל המידע הדרוש."
הוא נגע בכתפי. דקה אחרי זה כבר עמדנו באמצע משרד לבן, מרווח.
מביטים בפניה של אישה, זוהרים אף הם.



"יפה מאוד, הגעתם" אמרה האישה וחייכה אליי, "זה בסדר, אתה יכול
ללכת" והיא החוותה לעבר ה.. אוויר. לא הייתה שם דלת.
"בסדר, בסדר, אפשר לחשוב שהפרעתי לך" אמר הגבר שליווה אותי,
ובהבזק אחד, נעלם.
"בסדר" אמרה האישה שוב, "שבי, יש לי כמה שאלות אלייך לפני שאני
מעבירה אותך למקום בו תחיי מעכשיו. התיישבתי, המומה מכל מה
שעבר עליי עד עכשיו.
"אוקיי, רק תעני בכן ולא קצרים, אין צורך להרחיב. אז ככה, את
אפרת שקד, בת 15 ותשעה חודשים, תלמידת כיתה י' מתל אביב?"
"כן."
"מגבירה אומנות פלאסטית וספרות?"
"כן"
"חבר, יש לך?"
"כן"
"את בתולה, אפרתי?"
הסמקתי, איזה מן שאלות אלה? "אממ.. כן"
"יפה מאוד. בסדר, כל הנתונים חופפים לאלה שיש בידינו כרגע, אז
אני מעבירה אותך למחלקה שאליה יועדת מראש. אני בטוחה שיהיה לך
רק טוב שם. תקבלי הסברים בהמשך. ובהצלחה."
כל הזמן מעבירים אותי, איזה עצבים. גן עדן אלק.



ציפיתי לעוד חדרים לבנים, ופקידים לא יעילים שיגידו לי שיסבירו
לי בחדר הבא. אבל לא, הפעם הגעתי לחדר אדמדם, שטיחים מקיר
לקיר, מנורות לבה, מיטות אפיריון רחבות, וכמה עשרות בנות בלבוש
מינימלי שעמדו במקומות שונים ברחבי החדר, והביטו בי כשהופעתי
פתאום.
אישה זוהרת לבושה בלבן ניגשה אליי, חייכה, והתחילה לדבר
בהתלהבות.
"שלום, וברוכה הבאה למחלקה AA1, חדר 4. אני מקווה שלא הטרידו
אותך מדי בבירוקרטיה בדרך לפה, ושאת מוכנה לעבודה, קדימה
להתלבש, אנחנו כמעט מוכנות להתחיל! את האחרונה שאמורה להגיע.
אני בטוחה שתיהני משירותך. ובהצלחה, הבנות כבר יראו לך את חדר
ההלבשה."
"סליחה.. אני לא רוצה להקשות או משהו, אבל.. מה?"
האישה חייכה עוד פעם והמשיכה "אני מבינה שלא הסבירו לך מה
המטרה שלך פה, לא נורא, טעות של מחלקת מיונים, אין דבר, קורה.
בקיצור, את חוליה אחת בשרשרת של בנות שמשרתות כאן במחלקה,
שמטרתה להעניק שירותים לאח"מים של גן עדן. ואת צריכה להתרגש,
יש לנו כאן היום מישהו מיוחד, משלוח טרי, רק עכשיו הגיע, באמת
בן אדם מצוין, מגיע לו את כל השירותים, איש קדוש."
היא חייכה חיוך רחב יותר "קדימה" אמרה, ודחפה אותי לעבר פרגוד
שחור שעמד בקצה החדר "תחליפי בגדים ותכנסי לתפקיד, האח"ם יכנס
בעוד מספר שניות, ואני בטוחה שאת רוצה להראות יפה בשבילו."
נכנסתי אל מאחורי הפרגוד, והתחלתי להתפשט. מסביבי היו כמה סטים
של הלבשה תחתונה, חלוקי סטין שחורים, מחוכים וביריות.
לבשתי את הדבר הראשון שמצאתי, ויצאתי במהירות אל שטח החדר,
מביטה בסקרנות סביב.
כל הבנות התגודדו סביב אחת ממיטות האפיריון, ממנה עלה קול,
במבטא ערבי מוכר. "נו, ואיפה הבתולה ה-70? אני סופר רק 69 מכן.

ניגשתי בהיסוס מה, עוברת דרך השביל שפינו הבנות עבורי. ושם על
המיטה, ישב לו מוסטפא וחייך. כשראה אותי, התרחב חיוכו "נו
ילדה, אמרתי לך שאני אכניס מילה טובה עלייך, לא?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מפחד שהאיש
שלמעלה יתעטש
עליי.




פראנואיד


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/01 11:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה