את ששון פגשתי באחר הצהריים של יום שני.
השעון עצר בשעה 2:30.
השעה בה בה נולדתי לפני 35 שנה.
השעה בה אמות בעוד 35 שנה.
לא הבנתי על מה כל כך יש לאותו ששון, אדם גבוה עם שקעים
בעיניים, לשוש ולשמוח כל הזמן.
הם היו זוג רגיל,הוא בן 60, היא אוטוטו בת 75.
חגגה את יום הולדה לפני שעות אחדות.
באתי לשם בכדי לגבות מהם עדות.
הרכב שלי נעלם באחת מסימטאות ירושלים,
יחד איתי ויחד איתו הזמן.
והשעון שלי.
מוזר! חשבתי לעצמי.לא זכור לי שפורד מיוצר ברומניה...
עצרתי בתמרור המורה על הולכי רגל,
דימיתי כי הזקנה של ששון היא זו שעוברת מולי על הפסים, שחור
לבן שחור לבן אדום.
השעון עצר מלכת ב2:30 בצהריים.
השעה בה היא נולדה לפני 35 שנה.
מוזר, היא לא חגגה את יום הולדתה ה75 לפני שעות אחדות?
בשעה 2:30.
השעה בה היא תמות מחר.
"רציתי להזמין את עוזי, השכן ממול" אמרה בלי קול
לרגע דימיתי כי היא במושב הקדמי שלימיני, הזקנה עם השיניים
התותבות.
היא באמת הייתה שם. בשמלה עם פסים שחור לבן שחור לבן אדום.
היא הצביעה לעבר קומה שתיים וחצי שמולנו ואני ראיתי שם זקן
גבוה ומזוקן.
"אבל הוא לא בא. הוא אמר שהוא צריך להתגלח".
היא הציע לי מסטיק אשר נראה חשוד במיוחד, בהתחשב בעובדה כי הוא
היה גלולה רבת מימדים בצבע לבן.
"בעצם,אין שום עוזי." ולאחר מחשבה קצרה הוסיפה "המצאתי אותו
הרגע."
שוב הבטתי בקומה שתיים וחצי ולא ראיתי אדם.
בעצם, גם לא הייתה קומה כזאת.
זקנה שוטה! על מה היא מדברת?!
המשכנו לנסוע דרך המראה הצדדית של רכב המשטרה שחנה במרחק של
שני רחובות וחצי ממיקומנו.
ואז ראיתי את עוזי, השכן ההוא ממול. זה שלא קיים.
אותו אחד שהזקנה של ששון המציאה בזה הרגע, ב2:30 בצהרי יום
שני.
היה לו חצי זקן על הפרצוף. 'הגיע הזמן להתגלח זקן חביב שלי!'
חשבתי לעצמי לרגע.
בין רגע מפרקי ידיו דיממו חול ואבק וגופו צנח ארצה.
התער עבר על ידיו הגרומות בצורה חלקה ומופתית. איזו עבודה
יסודית!
"אבל זה לא יאמן", צרחתי, "היא הרי המציאה אותו בזה הרגע!"
אבל אני אינני במכונית הפורד הישנה שלי והיום לא יום שני,
אפילו לא צהריים והשעה איננה שתיים וחצי, ואני, אני אינני
בסימטאות ירושלים.

אני מביט בששון מתוך צנצנת מזוהמת. בטח היה כאן לפני סירופ
כנגד שיעול.
שיניו הצהובות הדיפו ריח של גופרית ועכשיו סוף סוף הבנתי על מה
הוא שש ושמח כל הזמן.
עוזי, השכן הדמיוני של הזקנה שלו, שכן בצנצנת שלימיני. על
הברקוד היו פסים בשחור לבן שחור לבן אדום. על ידו החתוכה היה
שעון שהורה על השעה 2:30.
אבל באישוניו של ששון הזקן השתקף משהו שונה. השעה היתה 30 ושתי
דקות.
זקן שוטה, עבדת עליי.

הבטתי בשעונו של עוזי, השעה הייתה שוב 2:30.
הוא ישב לימיני בחדר ההמתה של דוקטור יחזקאל. פסיכיאטר קליני
בעל שני תארים באלקטרוניקה.
"עוזי,תעביר לי את המים בבקשה" סיננתי מבין השיניים.
הייתי כל כך צמא ודרך הדלת הסגורה של המשרד יכולתי לראות את
יחזקאל מרים גבה.
'אה,נכון!' חשבתי לעצמי, 'הזקנה של ששון הרי המציאה את עוזי
לפני רגע.'
עכשיו היא מתה ויחזקאל עוד לא פגש בעוזי, החבר החדש שלי.
אבל ידעתי שבחדר אין אף אחד.
רק שעון על קיר עירום.
שעון שמורה על 2:30.