ביו ענפי הספרות  הרבים של פרס שזכו לתפוצה עולמית, שייכים
מאספי אגדות וסיפורים, כמו "כלילה ודמנה" ו"ספר התוכי",
שהושפעו מספרות המזרח הקדמון, שהיה עשיר בתחום זה  ובפרט
מהספרות ההודית.

ס פ ר  ה ת ו כ י
המפתה  המסוכן
                     
לפני שנים רבות חי בארץ פרס איש חכם ולו תוכי נפלא. התוכי היה
בן שלוש מאות שנים והיה כה חכם, שבכל העניינים התייעץ אתו האיש
ולעולם לא הצטער. בביתו של  החכם חיה בתו מאלי שקר יפת תואר.
אביה אהב אותה מאוד ושמר עליה כעל בבת ענו.
פעם נאלץ היה לצאת לימם אחדים מן הבית. אז פנה אל התוכי שלו
הנאמן:
"אני משאיר לך את מאלי שקר, אור עיני, את בתי האהובה. שמור
עליה ונטור מכל אסון על ידי עצות נבונות."
רפרף התוכי בכנפיו הירוקות, השחיז את מקורו בחוטי הכלוב וכה
ענה:
"תשכון שלווה בלבך, אדוני. שערה לא תיפול מראשה."
נרגע החכם, העביר את הכלוב לחדרה של בתו ולמחרת יצא למסע
ארוך.
חלפו ימים ומאום לא הפריע לשלווה בביתו של החכם.
ערב אחד  הופיע בחדרה של מאלי שקר איש זר. הוא ערך על השטיח
לפני הנערה הנדהמת אבני חן נוצצות, עגילים, יהלומים ופנינים,
צמידים יקרי ערך, טבעות ושפע של אבנים אצילות, אך הדבר היפה
ביותר היה ראי, שכולו היה גביש במסגרת כסף. מלאה התפלאות הביטה
מאלי שקר ולא  הייתה מסוגלת להיפרד ממראה שבהתוך הגביש.
ויאמר האלמוני:
"שלחני אליך, יפתי, אדוני הרג'ה הגדול  והאדיר  בבראמאפוטרה.
כל זה יהיה שלך ועוד קישוטים רבים ומלבושים יקרים, בתנאי אחד.
אדוני, ששמע על יופייך, רוצה לראות אותך עוד היום. בואי הלילה
אחרי עלות הירח למקדש הקטן  על הגבעה, שמעבר לעיר. אדוני
המאושר לראותך בלבד, יצפה לך שם במשך שלושה לילות."
אחרי שכילה את דבריו, אסף את כל אוצרותיו לתרמיל, התרומם ובשקט
לעומת שבא, נעלם.
כל זה שמע התוכי ומיד הבין את התחבולה של האלמוני. האדם הרע
רצה בוודאי בצורה כזאת לפתות  את מאלי שקר היפה למקום שומם,
לחטוף אותה ולמכרה בכסף רב בשוק לשפחה פשוטה או גרוע יותר באחד
מבתי החשק הרבים בערי העולם.
"הגידי לי מאלי" שאל התוכי, בהצביעו על המפתח, התלוי ליד
מיטתה, האם שחכת במקרה לנעול את הדלת?"
"לא שכחתי וזכרתי היטב את דברי אבי היקר", ענתה בביטחון מאלי
שקר .
"ואיך זה, שלא שמענו את פתיחת המנעול, כשהמפתח נמצא בחדר?" שאל
התוכי, "האם שמת לב שמגפיו היו מלוכלכים בבוץ, כשהדרך יבשה
וימים רבים לא ירד הגשם. אין זאת, כי הוא היה בגינה על יד
חלונך, שהגנן  לפי הוראות אביך השקה אותה. האם לא אפשרי הדבר,
שהוא  הציץ דרך החלון ונוכח, שהנך לבדך ואביו איננו בבית?"
ראשית כל אינני לבדי, כי הרי אתה על ידי, אבל  עם כל השאלות
שלך, היית יכול  להיות בלש מצוין , אך חבל שאינך צעיר כמוני
ואינך יכול להבין, מה חשה נערה צעירה למראה אוצרות כאלה וכן
תחושה, שרג'ה צעיר ועשיר  בחר דווקא בי. מכל נערות העיר."
"את בהחלט צודקת מאלי, אני בסך הכל תוכי זקן, אבל שמא אולי
בגלל זה רכשתי לי  קצת ניסיון ומן ההכרח  על י לחשוד באדם זר,
שלא בא, כשאביך היה בבית, לא דפק בדלת וישר נכנס לחדרך, כאילו
הכיר אותו מזמן."
"אלה הן מחשבות של תוכי זקן וחושב שאכל את חכמת כל העולם ואילו
אנו צעירות כלום לא מבינות", הגיבה מאלי.
"מאלי, את יודעת טוב מאוד, שאף פעם לא אמרתי זאת", הגיב בקול
שקט התוכי.
בינתיים התקרב במהירות הלילה. מאלי שקר, מבלי להגיד אף דבר,
החלה מתכוננת לדרך. כבר רצתה להתגנב מהבית, כשקולו של התוכי
עצר אותה על סף הדלת:
"מאלי! לאן את יוצאת? הרי הלילה חשוך!"
נעצרה הנערה, ניגשה אל הכלוב ובחיוך החלה ללטף את נוצות התוכי
הרבגוניות.
"אני הולכת לפגישה עם הרג'ה הצעיר, חביבי."
סימר התוכי את נוצותיו, נד בראשו נוכח חוסר זהירות כזה של
הנערה ואמר:
"יש לך עוד זמן, מאלי, הירח עדיין לא עלה וחושך מסביב. שבי על
ידי ואספר לך סיפור מעניין"
התיישבה מאלי שקר על המיטה
והתוכי התחיל לספר את סיפורו:

צ ר י ך  ת מ י ד  ל ה ת י י ע ץ   ע ם  ח כ מ י ם
היה פעם שה ושמו בוואדי ולו בן, שאיש בכל המדינה לא יכול היה
להשתוות  לו ביופיו. כאשר תמו לבן ארבע עשרה שנים, החליט אביו
למצוא לו אישה. לשם זאת קרא לווזיר הנאמן לו, האשמנד, וציווה
עליו לגשת להכנת החתונה.
הווזיר שלח מיד לכל המחוזות כרוזים, שהיו צריכים להודיע על
נשואי יורש העצר. הוא אסף מכל המקומות  מנגנים, זמרים, רקדנים,
לוליינים ואוחזי עיניים, כדי לשמח את אורחי המלך. הוא גם
ציווה, כי כל נתיני השה מכל פינות המדינה הגדולה ישלחו מתנות
לזוג הצעיר.
טכן עוד מעט החלו לזרום מתנות כה רבות, שלא היה כבר מקום בחדר
האוצר המלכותי. בגדים נהדרים, יריעות דמשק, כלי זהב וכסף,
שולחנות לקה, משובצים זהב ושנהב, פסלונים עשויים ממלחית ירוקה,
כמו הים, אריות ונמריםם לגן החיות של השה, פילי מלחמה, שריונים
מפלדת דמשק דקה, כל זה שלחו נתיני השה או
רג'ים אדירים, ידידי שה, כדי למצוא חן בעיני השליט.
כאשר תמו ההכנות לחתונה, ניצב הווזיר האשמנד לפני פני השה, נשק
לאדמה ובכרעו ברך, הגיש לשולט רשימת המתנות, שמות האורחים
והמנגנים, זמרים, לוליינים ואחר כך אמר:
"מלאתי את פקודתך שליט האדיר, שאין שווה לו. עתה אצפה לכל
תנועה שלך. תמו ההכנות לחתונה. מכל העולם מתאספים האורחים.
רצונך נעשה."
הביט השה בוואדי על הרשימה הגדולה, שאפשר היה לגוללה במשך עשרה
ימים והרהר:
"משרתי עשה יותר ממה שיכולתי לקוות. ולו ציוויתי עליו לעשות
דבר נדיר, שכמעט אי אפשר לבצעו, האם היה עושה זאת?"
ואחרי שתיקה ממושכת פנה אל הווזיר, ששכב אפרקדן באפר רגליו:
"הו, האשמנד הנאמן! שבח לזכויותיך! יזרמו חסדי המלך על ראשך.
הודות למאמציך נוספו לאוצר שלי מתנות נפלאות מכל המחוזות
והארצות הנתונות לי. אבל בין האורחים המוזמנים חסר פה מישהו.
אינני רואה ברשימה זאת את  הים. הזמן אותו למשתה חתונה, שתיערך
בביתו של השה הפרסי. ישבע מלחמנו, יתרענן ביין וייהנה מעודף
חסדינו. אני מקציב לך שבעה ימים. אם תבצע זאת בהצלחה, מחכה לך
פרס גדול, אך אם לא תעשה זאת, מות תמות!"
כאשר שמע  האשמנד את דברים אלה, הזדעזע מפחד. לשונו סירבה
להוציא צליל, רגליו התעלפו, שערותיו סמרו על ראשו.
מלא ייאוש חזר הביתה. מחשבותיו  חגו, כמו ציפורי לילה סביב
לפודת השליט, שאי אפשר היה לבצעה.
ולהאשמנד היו ארבעה בנים נאים, אשר אהבו את אביהם בכל לבם. מיד
הרגישו  בעצב על פני אביהם ושאלו אותו לסיבה.
"בני! מאור עיני, משענות זקנתי!" נאנח הווזיר, "השה ציווה עלי,
כי במשך שבעה ימים אזמין את  הים לחתונת בנו. אם לא אצליח
בזאת, מצפה לי מות איום", זאת אמר ומיד פרץ בבכי מר.
נדהמו בניו ולא רצו להאמין, שמפיו של השליט תצא פקודה כה חסרת
טעם.
"את   הים הוא ציווה להזמין? אין זאת כי שכלו עזב אותו? ואולי
באמת השה השתגע?" זעקו הבנים.
"הו, לא בני, השה אינו מטורף, אלא איום. אם דרש זאת ממני,
הייתה לו בוודאי מטרה נסתרת. הוא עשה זאת בוודאי, כדי לאבד
אותי. אם כן. דבר לא יצילני, ואתכם מאורות זקנתי, אמסור לחסדי
הגורל."
כאשר שמעו הבנים את דברי אביהם, אמרו:
"לשם מה צריך היה השה לחפש דרך כה מוזרה, אם רצה במותך ?הרי די
לו ברמז קל ומיד יהרגן אותך. לשה אין כל צורך באמתלות, כדי
להרוג אחד מנתיניו."
"אכן נכון הדבר", הסכים האב, "כי המלך יכול להרוג את משרתו בלי
כל סיבה, אבל מנהג כזה קיים בארמונות שליטים וזאת היא צורת
השלטון, לתת סיבה, אם גם תמיד לא משכנעת, אך בכל זאת סיבה,
הצריכה להצדיק אכזריות. זהו סיפור ישן נושן, כמו כל העולם.
נזכר אני, בני חביבים, בסיפור על הכבשה,שהאריה רצה לטרוף אותה.
הוא עשה זאת סוף סוף, אף הצדיק את מעשהו בסיבה, שהכבשה כטילו
הכניסה אבק לאולם כס המלכות."
"מהו הסיפור הזה?" שאלו הבנים הסקרנים.
"אבל נדמה לי, מאלי, שעליך כבר ללכת" העיר תוכי והפסיק את
סיפורו.
"אני כבר הולכת, רק תספר לי  את הסיפור על האריה ועל הכבשה",
ביקשה הנערה.
"אם כן, הקשיבי."
הנה, מה שסיפר האשמנד לבניו:
ס י פ ו ר  ע ל  ה א ר י ה  ו ע ל  ה כ ב ש ה
לפני רבות, רבות בשנים, בשעת סערה איומה, התנפצה אונייה גדולה
על חופי אי בודד. כל הספנים טבעו בגלי הים. יצור  יחידי שנותר
בחיים, הייתה כבשה קטנה. ביום הייתה יוצאת למרעה, אבל בבוא
הלילה הייתה חוזרת למשכבה, על האונייה המנופצת, שחרטומה נתקע
בחולות החוף.
והנה קרה, שאריה כביר בחר לו את האי למושב. לשלטונו סרו כל
החיות, ששכנו באי. פעם ערך האריה ציד גדול ויחד עם פמלייתו סעד
עד שובע. אחרי הסעודה החליט לטייל מעט על חוף הים.
פתע ראו עיניו, לא הרחק ממנו אונייה, שחרטומה  נתקע בחול.
האונייה המוזרה מצאה מאוד חן בעיניו והוא החליט לקבוע בה את
משכנו.
בשעת ביקורו במשכנו החדש, נתקל בכבשה על סיפון האונייה. כיוון
שהיה שבע, לא עשה לה מאומה ואפילו הרשה לה לדור באונייה והיה
לידיד.  מאז הייתה כבשה לאהובתו של האריה.
והנה קרה, שהאריה צד במשך ימים אחדים מהשחר ועד מאוחר בלילה,
אך לא השיג מאומה. .הוא היה רעב וזועף. אזי משרתיו, ברצותם
להשביע את רעבונו של המלך ולהציל את חייהם, החליטו שמן הנמנע
להרוג את הכבשה השחורה, כדי להשביע  את רעבונו של המלך
ופמלייתו. כאשר שמע האריה את לחשושי יועציו ,ענה בזעם:
"טיפשים!  מוטב שאמות מרעב! להרוג יצור חף מפשע, שלקחתי תחת
חסותי ולעולם לא  יהיה הדבר!"
"כן, זה נכון", ענו הווזירים שלו, "דברי המלך מתוקים הם כמו
דבש. נאום מושלנו כולו אמת וחכמתו ללא גבול היא, אך הוד
רוממותך רעב וקרוב  לגסיסה. ומה האסון, אם לטובת המלך, יקריב
את עצמו אחד ממשרתיו , ובפרט לא משתייך לפמלייתו? הרי בעצמך
התבטאת לעתים קרובות, אדוני בעל רעמה אפורה, שמוטב  שאחד
יסבול, מאשר תסבול כל החבורה. אכן הרשה נא להרוג את הכבשה, על
מנת להציל אותך  ממות בטוח מרעב.
מצאו חן דברים אלה בעיני המלך, אך הוא היסס עדיין. הוא ביקש
סיבה נאותה, אשר מבלי לפגוע בכבוד אצילותו המלכותית, תאפשר לו
להרוג את הכבשה.
ובינתיים הכבשה, מבלי להרגיש דבר, באה במרוצה לכס המלכות.
"הו, בהמה חסרת בושה!" קרא המלך בכעס, "אינך מקפידה כלל
להליכות החצר בכלל. את באה לך, מתי שמתחשק לך, הנה את יושבת
והנה את קמה ומכניסה לאולם הכתר שלי אבק.
הכבשה המסכנה, מבלי לחשוש מאומה, ענתה לו בחיוך:
"הו, מלך החיות, שאין שווה לך, בלתי מנוצח! אכן יפה הלצתך! האם
אפשר לדבר בסיפון האונייה על אולם הכתר?"
אזי יצא השועל, שחסד מלכו לעולם לא סר ממנו וכה אמר:
"יצור עלוב שכמותך! הלא תדע, שבמקום בו שוכן המלך, ולא חשוב
ביבשה או על המים ואפילו מתחת פני האדמה, בכל מקום, חובה על כל
אחד להתנהג, לפי נימוסי החצר! אינני מדבר כבר על העובדה, שעל
ידי קפיצות לא זריזות שלך, את מעוררת ענני אבק באולם כס  מלכנו
ואדוננו, אך הצטדקותך גרועה מהמעשה! זה מזכיר לי את האדם
ההוא, שהצטדקותו הייתה יותר ראויה לעונש מאשר מעשהו."
"איך זה היה?" שאל האריה המסוקרן.
                                                         
ה ש ו ע ל  מ ס פ ר:
על הצטדקות שהייתה חמורה מהמעשה בעצמו

מספרים, שפעם חזר סוחר עשיר מאוחר מאוד הביתה. בשעה שעלה
במדרגות לקומה העליונה, שמע איש אחד את צעדיו ובחשבו, שזהו בנו
הצעיר של הסוחר חוזר מהמשתה, ניגש אליו בריצה, כל עוד נשימה
בו, כדי לעזור לו לעלות במדרגות החשוכות. על ידי כך קיווה,
שיעלה בידו להוריד לעלם שרשרת זהב שלו.
הוא אחז ביד אחת בידו של הסוחר ובשניה  החל לחפש בכיסי
מלבושיו. אחז בו הסוחר והתחיל לצעוק:
"הו, בואו אלי! תפסו את הגנב!"
אזי לחש לו האלמוני בקול רועד:
"אל נא תכעס עלי, אדוני, הייתי בטוח שבנך זה!"
"הצטדקותה של הכבשה דומה לגמרי", גמר השועל, "להצטדקותו של
הגנב השפל ולכן עליה לשאת בעונש צודק בעד זילזול בנימוסי
החצר."
עתה לא היה כבר לאריה  כל מוסר כליות והוא טרף את הכבשה.
"אני, בני, נמצא במצב דומה", המשיך הווזיר, " יש לי רושם, שכל
הסיפור הזה על אודות הזמנת  הים הומצא באופן מיוחד, כדי לאבד
אותי. הרי לא אוכל בשום אופן למלא את הפקודה הזאת".
"אבינו היקר!" אמרו הבנים, "לבו של המלך משתנה בלי הרף. הוא
מעניש בלי כל סיבה, אך הוא יכול גם לסלוח. אך דעתנו היא, שאף
על פי כן צריך להשתדל למלא את פקודת השאח. צא לחוף הים ותזמין
אותו לחתונה. שמא ירחם על גורלך האכזר ויעביר את זעמו לא עליך,
אלא על ההוא, שהעיז להוציא פקודה כה מחוצפת."
שמע הווזיר בעצתם של בניו ויצא לחוף הים. חלף יום ואחר כך
שניים. לשווא השביע הווזיר את הים בתפילות תחנונים. רק רעש/
גלים בלתי משתנה, ענה לו. ביום השלישי נרדם הווזיר העיף מצפיית
שווא ודמעות ייאוש.
פתע העיר אותו מהשינה זקן נכבד ואיום. זקן גרול וירוק ירד לו
עד למותניו. מעל המצח הבריק כתר מאלמוגים. בקול אדיר, כמו נהם
הגלים, אמר:
"אל נא תתעצב, הו הווזיר. השליט בהזמינו אותי לחתונת בנו, פשע
בי. יכולתי להטביע את כל ארצו, כנקם נאה לי, אבל אני מרחם על
כל בני אדם, החפים מפשע ומכבדים אותי ולכן לא אוכל לעשות זאת.
אכן שליטי הארץ אכזריים הם בלי כל סיבה. שמעתי את קינתך וצר לי
על הגורל שהשאח הרע  הכין לך.  הבט!  הנה פה מונחות מתנות
חתונה שלי. שא אותן אל השאח והצלת את חייך."
זאת אמר  הזקן ונעלם בגלי המים.
הווזיר לא האמין לעיניו, כאשר ראה ארבע מתנות: תיבת זהב, ובה
אבני חן , בעלות יופי מיוחד, מלבושי משי יקרים, סוס נהדר, בעל
רעמה פ4רועה ובסוף ארגז מלא זהב. הווזיר המאושר עלה על הסוס,
אסף את כל האוצרות ויצא מיד לארמונו של השאח.
כאשר ראה השאח את המתנות שהים שלח לו, לא ידע את לבו מרוב שמחה
וגאווה. סיפר לו הווזיר על ייאושו ואיך בניו לא נתנו לפול
ברוחו, איך שלחוהו על חוף הים ואיך הופיע לפניו מושל הים
והשאיר  על החול מתנות בשביל השאח.
אחרי ששמע את סיפורו של הווזיר, חייך השאח המרוצה ואמר:
"רציתי לנסותך, עבדי הנאמן, ועתה, כדי שתכיר את חסדי, אני מרשה
לך לבחור אחת ממתנות הים, שתבחר בה ותהיה שלך."
"מלכי ואדוני! הרשה נא לי להתייעץ בבני ויחליטו הם, מה עלי
לבחור", ביקש הווזיר.
הסכים השאח וציווה לקרא לארבעת בני האשמנד. מיד נעמדו לפני פני
המלך. הראה להם השאח את מתנות  הים ושאל אותם, איזו, לפי דעתם
על אביהם הווזיר לבחור.
אמר בנו הבכור של הווזיר:
"אבי, קח את ארגז הזהב, כי רק הוא מבטיח כבוד אצל בני אדם. אם
יהיה לך זהב, תקנה לך הכל: סוסים, מלבושים ואבני חן. הסוס הוא
יצור חי והוא עלול בכל רגע למות, מלבושים יקרעו עם הזמן, אבני
חן ערכם יאבד, אך הזהב לעולם יהיה זהב."
אמר בנו השני:
"ולפי דעתי, אבי, תעשה טוב, אם תיקח אבני חן. לך בתור וזיר
לעולם לא יחסר זהב, אבל האבנים, שהנך רואה, יופיין כה נדיר,
שאין שווה להן בעולם".
והבן השלישי החליט:
"לי נדמה, שיטיב אבינו, אם יבחר בסוס. סוס כה אציל ונהדר יביא
כבוד לרוכבו, כאשר יצא נגד האויב. כמו רוח סערה ישא אותו דרך
השדות והיערות  ישר לקראת הניצחון, יען סוס הוא ידידם של אמיצי
לב."
עתה יצא הבן הצעיר וכה אמר:
"הסוס והשיריון טובים ללוחמים, הזהב ואבני חן מעוררים תאווה
אצל אנשים שפלים. עלינו לשמוח ביום זה. הרי עוד מעט יתחתן יורש
העצר. אכן לבש נא אבי את בגדי תפארת אלה, שכח את כל הדאגות
ותתמסר לשמחה."
הקשיב השאח לעצות בני הווזיר והרהר בלבו:
" הגם הנערים רכים בגילם, אך מבוגרים בניסיון וידיעת החיים.
אכן ראויים הם  שאמנה אותם ליועצי."
ואז אמר:
"הו, וזיר, עבדי הנאמן! העצות של בניך מוסרות לך, כפי שאני
רואה, את כל ארבע מתנות של  הים. הבה ונפיל גורל על כל מתנה.
אם כל פעםם תגריל כדור לבן, לך תהיינה כל המתנות."
והי ה לפי רצונו של שר הים, שהווזיר זכה ארבע פעמים. הוא היה
לעשיר הגדול ביותר במדינה ובניו זכו בחסדו וידידותו של השאח
האדיר.
נדם התוכי. לאט לאט פרש את כנפיו, הניע ברגליו, עד שהשרשרת
צילצלה והביט בחלון. השחר הוורוד העיר את הציפורים בגן.
קפצה מאלי שקר מיצועה וקראה:
"הנה כבר השחר עלה ועלי היה להיות על יד המקדש העתיק עם עלות
הירח!"
"הו, דבר קטן הוא!  ההוא שמחכה לך  יש לו סבלנות רבה. הלילה
תלכי  לשם", אמר התוכי.
בבוא הערב איחר הירח לעלות מעל  חומות העיר.. עננים קודרים
כיסו את מגל הכסף שלו. מאלי שקר התבוננה בלי סבלנות בשמיים.
"הלשון מסבירה את הלב!" קרא לפתע תוכי מתוך הרהורים.
"מה זאת אומרת, הו תוכי? האם זהו סיפור חדש?, שאלה מאלי שקר
בסקרנות. "ספר נא לי אותו ויותר מהר יחלוף הזמן עד עלות
הירח."

ה ת ו כ י  מ ס פ ר:
הלשון מסבירה את הלב
         
או סיפור על  מיר-אי-שאח-באנו, בת המלך הנבונה

לפני שנים רבות מאוד חי בכפר אחד  איכר עני. פעם בשעת החריש
מצא באדמה אודם ענקי, כה יפה,שדומה לו איש לא ראה  בעולם.הוא
הראה אותו לצורף בעיירה הסמוכה, אבל איש לא ידע להעריך את האבן
היקרה מכל מחיר מקובל.אחרי ששמעו השכנים על המציאה, באו אל
האיכר ואמרו:
"אם תרצה למכור את האודם הזה, לא יוכל איש לשלם לך את הסכום
המגיע לך, ונוסף לכך יודיעו  במהרה הצורפים על האבן שלך בכל
העולם והידיעה תגיע לאחד הראג'ים. אחרי שידועה לך תאוותם לאין
גבול, יכול אתה להיות בטוח, שהם  יקחו ממך את האבן, מבלי לשלם
לך אף פרוטה שחוקה ואולי אפילו ישליכו אותך לבית הסוהר. הם
פשוט יאשימו אותך, שגנבת את האודם מאוצר המלך ואיך תוכיח את
צדקתך?"
"אז מה עלי לעשות?" שאל האיכר המבוהל. "לפי דעתנו, קיים רק
פתרון אחד: לך אל השאח ומסור לו את האודם במתנה, ואז יכול אתה
לקוות שתקבל פרס.
עצות השכנים מצאו חן בעיני האיכר. מבלי להתמהמה יצא למושבו של
השאח. הוא היה כבר בדרך ימים אחדים, כשיום אחד פגש שלושה עוברי
אורח עליזים. הו נספח אליהם ומעתה הלכו יחד.
אחרי שעברו מרחק רב, הרגישו הנודדים איזה רב עניין נמצא אצל
האיכר, יען האיכר התמים היה מוציא לעתים קרובות מבגדיו את
האבן, כדי להזין את עיניו בצבע ובברק האבן. מהרגע הזה חיכו
שלושת הנוודים להזדמנות, כדי לגנוב מהאיכר את האודם. עוד מעט
באה  ההזדמנות.
יום אחד כאשר האיכר העיף מלהט השמש, נרדם בין העשבים בצל העץ,
גנבו לו את האוצר מהכיס. אחרי שעשו זאת, לא חשבו אפילו על
הגניבה. הם המשיכו לשבת בשלווה על האחו, דיברו על הא ועל דא,
כאילו מאומה לא קרה. בינתיים התעורר האיכר ומיד נגע בקשר שעל
חזהו. מה נרעש המסכן, כשקבע, שהאוצר נעלם!
הוא לא פקפק אף לרגע קט, שחבריו בדרך גנבו את האבן. אך הוא
חשב:
,אם אדרוש עכשיו את החזרת האודם שלי, לא רק שלא אקבל את האבן,
אבל  גם את חיי אסכן. אהע אתנהג בחכמה. לא אתן להם להרגיש
מאומה ויחד  בחברתם אצעד אל השאח. כשאגיע למדרגות ארמונו, אדע
לבקש את הצדק."
החליט ועשה. בימי נדודים, נראה היה האיכר חסר כל דאגה ומרוצה
בגורלו. בתום ימים אחדים הגיעו לעיר הבירה. פה הצליח האיכר
להתקבל לפני השאח וכאשר נמצא לפני כס השליט, סיפר לו על הכל:
איך מצא את האודם באדמה, איך רצה לשים אותו לרגלי אדוניו, ואיך
פגש בדרך את שלושת הנוכלים, אשר גנבו לו בשעת השינה את אבן חן
היקרה, שהייתה מיועדת לשאח.
כאשר שמע זאת השאח, קרא לשלושת הנוודים. אלה נשבעו בכל קדוש
להם, שהם חפים מפשע. האיכר  האשים אותם בלי כל סיבה בביצוע פשע
כה חמור. אחרי שהשאח לא יכול היה להגיע לאמת, ציווה את כל
ארבעה להשליך לצינוק ולהחזיקם שם עד שיודו מהי האמת לאמיתה.
ולשאח הייתה בת, הידועה בחכמתה ויופייה ושמה היה מיר-אי- שאח-
בנו.
בשעת חקירת האסירים נמצאה הבת במקרה באולם הכתר.
"אבי", אמרה, "אם מצאתי חן בעיניך, עזוב נא לי את האנשים האלה.
אני אגיע כבר אל האמת ובמהרה אגיד לך, מי מארבעת הנודדים הוא
הגנב ולמי נעשה עוול?"
נעתר השאח לבקשותיה ומסר את גורל האסירים לידיה. בת המלך קראה
לחדרה את  שלושת הנוכלים, קיבלה אותם בחביבות ואמרה:
"לא היה חסר הרבה ואבי השאח, מאור עינינו, היה מוסר את
גופותיכם בגלל האשמה של האיכר לעינויים איומים. אבל אני מהרגע
הראשון הייתי משוכנעת, שמלבוש הגינותכם אינו יכול להיות מוכתם
בלכלוך פשע מסוג זה בתור נודדים, שמדדתם ברגליכם את העולם
הרחב, מעיר אל עיר, מארץ אל ארץ, בוודאי עברו עליכם מאורעות
רבים. אל תיראו, אני מחבבת אתכם. רצוני הוא, כי מזמן לזמן
תבקרוני ותספרו לי על נדודיכם בדרכי העולם.
נדהמו הפושעים אחרי ששמעו דברים כה ידידותיים מפי בתו של
השליט האדיר, שמפניו רעדו מדינות שלימות.
ובשעה ששוחחו עם בת המלך על כל מיני דברים אפשריים ובלתי
אפשריים, אמרה מיר-אי-שח- בנו:
"השבח העליון למרום, שנטה חכמה כזאת בלבבות אנשים כה אצילים!
אור האל  שיבה קורן ממצחיכם. הרשו נא לי , כי אספר לכם סיפור,
אשר בלי הרף מטריד את נפשי.. אני מהרהרת עליו לעתים קרובות
ואולי הודות לאור שלכם, אפתור את החידה.
מלאיי  סקרנות קראו הגנבים:
" מהו הסיפור? הו גבירתנו, שחסדה אינו יודע  גבול, הואילי לספר
לנו!"
מיר-אי-שאח -באנו מספרת:

המאורע בערב הנישואים

מספרים שבעיר דמשק חי  לפני  שנים רבות נסיך מפורסם מאוצרותיו.
ובת הייתה לו שקראו לה וילפרוז, יפה כמו פנינה.
היה זה אביב. גני הנסיך טבלו בשפע של פרחים. וילפרוז יצאה יחד
עם   המלוות לגן, לנשום אוויר צח. היא התיישבה מתחת לעץ ונהנתה
מריח הפרחים. פתע ראתה ורד פורח, כה יפה, שהיא לא יכלה להפנות
ממנו את מבטה. וילפרוז ביקשה  משפחותיה, כי תקטופנה לה את
הפרח, אך אף אחת מהן לא יכלה להגיע לוורד, כי השיח היה גבוה
מדי.
הן פצעו את אצבעותיהן בקוצי הוורד וחזרו לעומת שהלכו. אך
וילפרוז כה חשקה בפרח זה, עד שקראה:
"מי שיקטוף לי את הורד הזה, אמלא כל בקשה שלו."
שמע זאת הגנן. הוא קפץ מאחורי השיח, התרומם על קצות האצבעות,
גזם את הפרחח והגיש אותו לוילפרוז. אחרי ששמחה בריחו של הפרח,
שאלה וילפרוז:
"ועתה, הגידה, מה בקשתך?"
ענה הגנן:
"בקשתי היא, כי בערב נישואין שלך, תופיעי כאן מתחת לשיח ורד זה
בבגדי נישואין היפים ביותר ובכתר פנינים על המצח."
נדהמה וילפרוז בשמעה בקשה כה מוזרה, אך היא הבטיחה, שהיא תמלא
את בקשתו. לא עבר זמן רב והגיע יום כלולותיה. וכאשר תמה
הסעודה, מיהרה וילפרוז בשמלת כלולותיה  הכבדה מזהב ואבני חן
יקרות, בעטרת פנינים על מצחה - למקום המובטח לגנן.
הלילה היה אפל, רוח פראית יללה. לבה של וילפרוז פירפר מפחד.
פתע מתוך שיחי הדס פרץ זאב, נעמד לפניה ופער את לועו הנערה
רעדה מפחד, כי הייתה בטוחה, שעוד מעט תמות. בקול תחנונים פנתה
אל הזאב:
"הו, זאב טוב, אל תעשה לי דבר רע. הרשה  נא לי, כי אמלא את
הבטחתי שנתתי פעם לגנן שלי. עלי להופיע ביום כלולותי מתחת לשיח
הוורד. אחרי שאמלא את הבטחתי, אוכל למות."
אחרי שאמרה זאת, פנה הזאב עורף ונעלם בסבך.
ותמשיך וילפרוז ללכת. פתע נעמד בדרכה שודד כשפיגיון בידו.
"הו, שודד טוב! אל תעשה לי דבר רע, עד שלא אמלא את הבטחתי,
שנתתי פעם לגנן שלי. עלי להופיע ביום כלולותי בשמלת פאר שלי
מתחת לשיחח הוורד. הרי לא תהיה יותר אכזרי מזאב פראי, אשר ריחם
עלי והרשה לי ללכת."
"הו, גבירתי", אמר השודד, "אם חיה פראית ריחמה עליך, האם אני
בן אדם אוכל לעשות דבר אחר?"
באמרו זאת נעלם בחשכת הלילה.
סוף סוף נעמדה וילפרוז במקום הידוע מתחת לשיח הוורד. פה חיכה
לה כבר הגנן.
"הריני פה", אמרה הנסיכה.
"הו, גבירתי! אצילותך שווה ליופייך. לא קיוויתי, אני אדם עני
ולא שווה מאומה, כי תואילי לזכור את הבטחתך שנתת לי. כי הרי
אומרים: "נאמנות ואמת לעתים רחוקות שוכנות בין אנשים אמידים".
ועתה, יפתי, חזרי לאורחיך. אני מאחל לך אושר וכל טוב."
באומרו זאת הוליך אותה הגנן בחזרה לארמון והוא בעצמו חזר לבקתה
שלו הענייה.  וילפרוז הטובה חיה שנים רבות באושר עם בעלה.
ותאמר מיר-אי- שח- בנו:
"מרגע זה מטרידה אותי מחשבה, אורחי היקרים, כי אינני יודעת
למי  למסור את כתר האצילות וגודל הרוח: לזאב, לשודד או לגנן?"
"חחח!"  צחק אחד השודדים, "בטוחני, כי הזאב הזה זקן, כמו
העולם, בלי שיניים וציפורניים, כי אחרת לא היה משאיר שלל כה
נהדר. זאת היא שטות וחולשה, גבירתי, ולא אצילות."
והגנב השני פרץ אף הוא בצחוק ואמר:
"נניח לזאב הזקן, אך לשיא טיפשות הגיע לפי דעתי, השודד. לראות
בלילה אבני חן כה רבות, פנינים ויהלומים וללכת מבלי לשדוד
מאומה! צריך להיות טיפש גמור!"
" לפי דעתי, כולם טיפשים ולא יצלחים, והגנן הוא הטיפש הגדול
ביותר." קבע השלישי.
וזמן רב עוד לעגו שלושת הגנבים, בנוכחות בת המלך, לטוב לבם
ואצילותם של הזאב, השודד והגנן.
עתה לאחר שמיר-אי-שח-בנו הקשיבה לדבריהם ונוכחה לדעת, שהם
אינם מוצאים כל דבר טוב או יפה בהתנהגותם של הזאב, השודד
ןהגנן, הייתה בטוחה, שהם גנבו את אבן-חן מהאיכר העני.
"הלשון מגלה את צפונות הלב" חשבה בת המלך החכמה, "ערכו
ואצילותו של האדם, טוב ורע, אהבה ושנאה, שפלות ותאווה - כל
ההרגשות האלה מגלה לשון בני אדם."
היא ניגשה אל חדרי אביה, השאח וסיפרה לו על הכל. השאח הקשיב לה
קשב רב ומיד ציווה לשחרר את האיכר מהצינוק ואת שלושת הפושעים
לכלא בבית הסוהר.
בת המלך העניקה לאיכר פרס יפה והוא חזר מאושר הביתה.
"כך, הו מאלי שקר, יכול לכם לחדור אל נפשו של האדם" אמר התוכי.
"אך מה אני רואה? השמש זורחת כבר!"
אכן היה כבר יום בהיר. גם הפעם הזאת לא הלכה מאלי שקר למקום
המפגש.
בא הערב השלישי. בתו של החכם ציפתה באי-סבלנות לעלות הירח.
הפעם החליטה בכך מחיר לגשת למקדש הישן.
וכאשר עמדה כבר על יד החלון והביטה בשמים, שמעה פתע, איך התוכי
צוחק."מה קרה?" שאלה מאלי שקר נדהמת,"מה מעורר בך צחוק כזה?"
"הו, נזכרתי בסיפור מצחיק על חתול חרוץ ואריה.
האם זהו סיפור ארוך?,שאלה מאלי שקר.
"הו, לא, קצר אך מצחיק."
"אכן, ספר לי אותו", ביקשה הנערה.

התוכי מספר:
על החליף ועל הזבובים

לפני הרבה שנים חי לו בעולם הגדול חליף, הידוע מכוחו הרב
ומאוצרותיו לאין קץ.
פעם קרא לחצר חכם גדול, הבקי בכל ענפי הידע. והימים ימי קיץ.
רבבות זבובים הציקו לחליף. וישאל  החליף הנרגז את החכם:
"הו, אתה שידועים לך כל סודות הקיום. הבהר נא את רוחי האפל
והגד לי, לשם מה נבראו הזבובים המכוערים האלה? הרי אין מהם כל
תועלת והם רק מקשים על חיי בני אדם."
ויען לו החכם אחרי שחשב זמן רב:
"הו, מושל האדיר של  עולם  זה! חכמה גדולה טמונה במטרה, שלמענה
נוצרו הזבובים. הודות להם יכולים מושלי העולם להכיר את חולשתם,
כי על אף כוחם הרב, אין להם כוח, כדי לנצח חיל כה חלש."
"ואתה", המשיך הזאב, "האריה האדיר, שהנך סובל בגלל  עם כה
עלוב, גם אתה הואל לחשוב במקצת. לכל סבל קיימים אמצעי  הקלה או
מניעה ובוודאי גם במקרה זה- יימצאו. מצרה זאת יגאל אותך משרתך
הזקן -ה ח ת ו ל, שמחכה  רק לפקודה מפיך. אם תסכים, תמסור לו
שמירה באולם הכתר שלך  ויהיה זה כבר עסקו- להבטיח שלווה
למושלו."
מצאו חן דברי הזאב באוזני האריה. הוא מיהר לקרוא לחתול ומינה
אותו לשומר האולם המלכותי. הרגיש עצמו החתול מכובד על ידי חסדו
של האריה וכה פנה אל מלכו:
"הו, מושל החיות! זאת היא הוכחת חסדך, כי רב, שאותי חתול פשוט,
יצור עלוב הואלת לבחור למנות לשומר אישיותך הרמה. שנים כה רבות
באתי אל חצרך, אך אף פעם לא הואלת אף להביט עלי. והרי  אני
הנני לא רק עבדך הנאמן מזדמן, אך נוסף לכך קושרים אותנו קשרי
קירבה."
"איך זה?" שאל האריה.

ה ח ת ו ל  מ ס פ ר:
על האריה ועל משפחת החתולים

כאשר נכנס נח לתיבה, סבלו כל בעלי החיים הנמצאים בה בגלל ריבוי
העכברים.
התלוננו החיות וביקשו עזרה. וישים נח את ידו על מצחו של האריה
ומיד קפצו מראשו אבות אבותי אמיצי לב. במהרה שיחררו את כל
החיות ממכת העכברים והשאירו בחיים משפחות אחדות ממין עלוב
זה."
"עתה, מלכי, אהיה בצל שלטונךך למגן שלך ומשרתך", סיים החתול.
אכן, רק הופיע החתול ומיד הסתתרו כל העכברים , שהתרוצצו לפנים
בלי כל עונש על גופו של האריה -בחורים עמוקים. די היה למראה
החתול, שהם יתרחקו מהמלך. סוף סוף יכול היה האריה הזקן ליהנות
ממנוחה בשעות אחרי צהרים. כבודו של החתול  בחצר המלך גדל מיום
ליום.
וכאשר רכש לו החתול עמדה בטוחה ונכבדה בתוך הפמלייה של כס
המלכות וישא נאום כזה:
"הו, מושלי הרם, זהו בני הבכור. הוא בקי היטב בנימוסי החצר.
הרשה נא לו לשרת אותך, כדי מזמן לזמן יוכל להחליף אותי
בשמירה."
הסכים האריה בחפץ לב.
פעם יצא החתול הזקן ליער, השאיר את בנו על יד  מיטתו של המלך
והזהיר אותו, שימלא את תפקידו על יד המך בכל הנאמנות.
הבן  ניגש בחריצות לעבודה בציד עכברים. הוא תפס את כולם ועד
הבוקר לא נותר עכבר אחד בחיים.  
כאשר חזר החתול הזקן לעבודתו וראה את  ערמת העכברים המומתים,
התרגז נורא:
"שוטה שכמוך!"  זעק, "בגללך איבדתי משרה נהדרת, אשר הביאה לי
תועלת כה רבה. רכשתי לי אותה בסוף ימי חיי הודות מאמצים רבים.
בגלל טיפשותך, גזלת ממני את הכבוד, שרחשו לי. האם לא תדע, טיפש
שכמוך, שהמושלים רק אז מעריכים אותנו, כאשר אנחנו נחוצים להם?
עתה כשאין עוד עכברים- אין לנו מה לעשות כאן."
כעבור ימים אחדים  מהמקרה הזה פנה האריה אל הזאב:
"מה נבונה הייתה עצתך ידידי. מאז שלקחתי את החתול לשומר, נעלמו
כל העכברים בחצר. עתה אין לו  מה לעשות. עלי לשחררו!"
אמר ועשה. והחתול לאחר שסיים את  תפקידו, הפסיד את משרתו  הרמה
וחזר למצבו העלוב, שבו היה  שרוי לפנים.
"נכון, שזהו סיפור מעניין?" שאל התוכי.
מאלי שקר, במקום לענות לו, קפצה פתע מהמיטה ורצה אל השער, כי
הנה נשמע רעש בחצר ביתה. אביה, שזמן רב  היה רחוק מביתו, חזר
בריא ומאושר לבתו האהובה.
ובבוא הלילה, כאשר כולם שכבו כבר לישון, סיפר לו התוכי הזקן,
איזו סכנה הייתה נשקפת לבתו והודות אלו סיפורים, נשארה במשך
שלושה לילות בלי  הפסקה בבית.
 
                           ת מ ו  ס י פ ו ר י  ה ת ו כ י


       
ביו ענפי הספרות  הרבים של פרס שזכו לתפוצה עולמית, שייכים
מאספי אגדות וסיפורים, כמו "כלילה ודמנה" ו"ספר התוכי",
שהושפעו מספרות המזרח הקדמון, שהיה עשיר בתחום זה  ובפרט
מהספרות ההודית. כאשר בימי ממלכת הססנים, השתרעו גבולות פרס עד
חופי האינדוס, נשלחו משלחות להודו, כדי להביא שם את  אוצרות
הספרות שלה, שנועדה להקנות ידע להתנהגות נאותה בחצר המלך
ולפעמים הכילו עצות, איך להתנהג בעל מיני מצבים בחיים וכל זה
בצורת משלים, מובנים לכל קורא מהעולם של בעלי חיים (פילים,
אריות, שועלים, חתולים וכדו").
"ספר התוכי" תורגם לפרסית בשנת 1330 בשם "טוטי-נאמה" (ספר
התוכי), מפרסית  תורגם לערבית  וממנה התפשט בכל ארצות מערב.
בארצות המזרח   נפוץ מיד בכל שווקי הערים על ידי מספרי סיפורים
בשווקים, כשמיד אחרי התרמת  קהל השומעים המשיך המספר לספר
סיפור, הנובע מקודמו.
"ספר התוכי" נועד לכל  בנות  בגיל "טיפש עשרה", שנוטות להתפתות
על ידי רמאים מנוסים , אבל גם למבוגרים תוך יעוץ, איך לצאת
מסכנות, שהם עלולים  להיקלע לתוכן.
בהיותי רכז התרבות בבית העולים בנימינה בתום מלחמת השחרור,
באתי במגע  עם  נציגי כל מיני עדות (עיראק, מרוקו, טריפולי,
בולגריה, עולי קפריסין ולכל אחד נוסף על סיפור חייו מעניין,
אוצר סיפורים ואגדות, ששמע בבית אביו. כאן נתקלתי במספר
סיפורים  מקצועי, שלשווא ניסה להתפרנס בארץ "רק עברית" ובעזרת
אחד  ממורים שלי,  אף הוא עולה מפרס  שמעתי לראשונה את "ספר
התוכי"