"אל... אל תגרמי לי לעשות את זה."
"אתה יודע שאין לי ברירה."
"לא. תפסיקי."
"אתה יודע שזה חייב להיות ככה."


לחצתי על ההדק. הכל הפך להיות כל כך שקט. כל כך איטי. כל
הצבעים נעלמו, כל האור נעלם - חוץ מזה שהיה סביבה.
היא פגעה בקרקע ברכות שלא תיאמן - האדמה חיבקה אותה אליה, כך
נדמה.
סביבה החלה לגדול שלולית קטנה בצבע היחיד שנותר בעולם -
ארגמן.
צעדתי אליה, רועד. רעידות; רעידות בידיים שלי, רעידות בראש
שלי.
פעימות. נהר של דמעות ירד מתוך עיניי בזמן שכרעתי לצידה והבטתי
בה, שותק.

"אני מצטערת," היא חייכה אליי, בדמעות.
"אני מצטער," השבתי. "אצטרף אלייך בקרוב."

כיוונתי את הקנה אל החזה שלי, ולחצתי שוב.

לעזאזל, זה כואב, זה כואב כל כך, וזה לא עובר.

פגעתי באדמה באותה רכות כמוה. האדמה חיבקה גם אותי.

פניתי והבטתי בה. לא היה יותר כאב, לא היו יותר צלילים. מה
שנשאר מהמראות ומהתחושות הלך ונמוג.
היא שלחה יד והחזיקה בשלי. היא הביטה בי בעיניים הגדולות,
היפות שלה. העיניים הכל כך יפות שלה.
היד שלה הייתה קרה, אבל הנוזל החי והחמים הקיף אותנו, כמו
מעיין של דבש שחור.
חייכתי אליה, והיא חייכה אליי. שום דבר לא היה חשוב יותר.
כשהיא הפסיקה להביט, עיניה עוד נחות עליי, ראיתי אור שהחל
למשוך אותה למעלה. הכל יהיה בסדר. נהיה יחד שוב בקרוב.
היא לא רוצה לעזוב את היד שלי. אני לא רוצה לעזוב את שלה.
כשהתחלתי להרגיש את האש שבוערת מתחתיי, הבנתי שכנראה יעבור עוד
קצת זמן עד שנהיה ביחד שוב.
אבל זה ייקרה.

הרפיתי מידה.
עד הפעם הבאה...