[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
עבמ''ים

כאשר רוקנתי את כיסיי, כפי שנוהג כל אדם הגון, לפני שחולצתו
נידונה לכביסה, גיליתי אותו מרוט ומקומט. נזכרתי במכתב התמים,
מסוג המכתבים שלא מעניקים להם יותר ממבט חטוף ומעבירים אותם
לתיבת הדואר של השכן, מה שקרוי באמריקאית 'ג'אנק- מייל'. משהו
כנראה משך את לבי, אם שמרתי אותו... או כן, עבמ"ים. החלקתי
אותו בידי, בניסיון לגלות את השולח, אבל הכתובת לא הייתה
קריאה. הנוסח היה קצר: אתה מוזמן לערב עבמ"ים שיתקיים ב...
לא נתתי לעצמי בררה, לקחתי את רעיתי, למרות מחאותיה, נכנסנו
למכוניתנו האמינה והנאמנה, וחצי שעה לאחר מכן, היינו שם.
הצריף בו אמור להתקיים האירוע לא הבטיח רבות, הוא נראה עלוב
ורעוע. אבל ההרצאות שלוו בשקופיות היו מתחת לכל ביקורת,
מהבחינה הרטורית, הטכנית והפסיאודו מדעית.
אשתי לא פסקה לצבוט אותי מתחת לשולחן, כאיתות שאין לנו מה לחפש
כאן יותר. הבנתי שחייב אני להציל את המצב. לחצנו ידיים מתחת
לשולחן בהבנה. היא יצאה ראשונה ואני, בהתחשבות ברגשות המרצה,
יצאתי לאחר דקה.
עמדנו לרגע באפלה, מביטים לעבר בית הקפה, שנפתח לא מכבר, בתחנת
הרכבת הנטושה.
"ניכנס?" שאלתי.
"שיהיה," השיבה.
ישבנו משועממים. השולחנות העגולים, הקטנים מסודרים היו לאורך
הרציפים המיותמים, שלא ראו רכבות זה עידן ועידנים. באולם
הכניסה הקטן ישבה קופאית ששמרה בשבע עיניים לבל יתחמק מאן-דהו
מתשלום חשבונו.
"שמת לב לעובדה שכדי לצאת החוצה לכאן מהחוץ, יש להיכנס לאולם
הכניסה ולצאת ממנו?" אמרתי לאשתי שהביטה בי בתמיהה. רגילה
הייתה לשמוע ממני הצהרות מוזרות בנוסח זה, כאשר נחה עלי הרוח
ולכן השיבה לי מניה וביה: "גם כדי לצאת מהחוץ מכאן, להחוצה שם,
יש להיכנס לאולם ולצאת ממנו."
חייכתי לעברה בהבנה, מהרהר בדבריה ומנסה לתהות על קנקנם ואז
התרחש הדבר...
הוא יצא מאולם הכניסה ופנה מייד אל שולחננו, כאילו מכר ותיק
היה לנו. אני לא הכרתיו, אף על פי שחשתי את הרגשת  הדז'ה-וו,
ידעתי שאיני מכירו אישית אבל עורר בי זיכרון מעורפל, זיכרון
שכאילו אינו שלי, זיכרון שירשתי.
לבוש היה בחולצה לבנה בעלת צווארון עגול הדוק לצוואר, מעין
חולצה רוסית, אלא שלא הייתה רקומה, ומכנסיים שחורים הדוקים. על
כתפו, תלוי ברצועה, השתרבב נרתיק קעור ומוזר למראה. משום מה
ידעתי שזה כלי נגינה חדיש.
הוא פנה אלי בחיוכו הכובש ואמר באנגלית רהוטה: איש אינו מקבל
את פני בברכת 'ברוך הבא?'
חשתי צורך להתנצל אף על פי שלא הצלחתי לזהותו; חיבקתיו כמכר
וותיק, כאשר כלי הנגינה הקעור חובק את מותני.
"מוסיקת פופ אינה בדיוק השטח שלי. בתי בוודאי הייתה גאה לפגוש
בך," אמרתי ומייד תמהתי כיצד יודע אני שהוא זמר פופ? "הכול
בגלל הדז'ה-וו," אמרתי לו, תמה שנית אם יבין את דברי.
הוא חייך ללא אומר, התיישב והחל פותח אח התיבה המוזרה.
"אני שוטי," אמר, "זה קיצור של דון-קישוטי."
השם לא אמר לי דבר, יותר מאשר היה אומר לכל מאן-דהו.
הוא עוד מתעסק בתיבתו, החלו הרציפים את מסעם.
"גם את חשה בכך?" פניתי לאשתי.
"כן, נדמה לי שהרציפים נעים."
הבטנו כלפי מעלה כאילו לחפש נקודת התייחסות. השמים מכוסים היו
בעננים אפורים, נמוכים והשמש האירה אותם קלושות. בדיוק מעלינו
נוצר בעננים חור עגול, מדויק להפליא ומבעדו... ראה זה פלא! לא
הציצו אלינו שמים כחולים כצפוי. מבעד לחור ראינו את צידה
הפנימי של כיפת ויטראז' שקופה, שהשמש מאירה דרכה. איני יכול
לתאר את יופיים האלוהי של ציורי הויטראז'; לא היו שם אנשים או
חיות, לא היו שם נופים או צורות מקובלות כל שהן, היו צורות
שהזמן גרמם, צורות ארבעה ממדיות.
הרציפים עצרו לרגע כדי שנוכל להביט בשקט בתופעת הטבע המוזרה
והמרהיבה, שאין המילים הפורמאליות שבמילון מסוגלות לתארה.
הבטנו עצורי נשימה על מרחב מכוסה בחרוטים שקופים וצבעוניים,
הנעוצים זה בזה בצורות שאין הדמיון מסוגל להמציא. בינות לאותם
חרוטים התפתלו קווי זמן לולייניים וצבעוניים.
"מי אמר שהזמן מתקדם בקווים ישרים?" שאל מישהו בשולחן הסמוך.
ניסיתי להשיב לו, או אולי להתווכח איתו. רציתי לומר לו, שהזמן
קבוע, כי רק אנו נעים לעומתו והפיתולים אינם אלא נקודות ציון
בחיי כל אחד מאתנו. ניסיתי להסביר לו שיתכן שאיננו רואים את
אותם הקווים. יתכן, כך אמרתי בלבי שמעולם לא נדע זאת לאשורו.
אבל שתקתי, לא יכולתי לומר דבר כאשר נשימתי עצורה.
הרציפים המשיכו את מסעם וכל היושבים השמיעו קול נשיפה חזק כאשר
הפעילו מחדש את מנגנון הנשימה.
הרציפים עצרו בתוך בנין התחנה הישן  שלא ידעתי על קיומו.
"מישהו יודע איפה אנחנו?" זרקתי שאלה לחלל האוויר.
השקט שהשתרר הבהיר לי שאיש מהיושבים לא ידע היכן אנו, או כיצד
לחזור לנמל הבית.
"מה שמו של הזמר הזה?" שאלתי, "אין לי זיכרון לשמות." ניסיתי
להיזכר, זכרתי בברור כיצד נראה, אבל את שמו שכחתי.
"שוטי!" אמר שכננו בבטחה, "שוטי הוא זמר ידוע בין הצעירים. אני
לא מבין מה הוא עושה כאן. מייד רואים שהוא אומן גדול. ידוע שרק
אצלו קורים נסים."
חייכתי בביטול: "אתה רוצה להגיד שכל זה הייתה חוויה אומנותית?
שהוא הצליח לגרום לנו לדמיין את הכיפה עם הויטראז'ים, את מסע
הרציפים? הוא הרי לא פתח עדין את תיבת הנגינה שלו. לדעתי היה
כאן איזה טריק מכני."
בכוונה השתמשתי במונח המזלזל, 'תיבת נגינה', כדי לתאר את כלי
הנגינה המוזר שלו, אני עצמי חובב מוסיקה קלאסית ולא מעריך
במיוחד כלי נגינה אלקטרוניים, אבל משום מה חשתי שדברי התקבלו
כמחמאה, שלוותה בצביטת תודה עדינה במותני, מקום שם חיבק אותי
הכלי קודם לכן.
"איזה מזל שהוא קיבל את זה כך, יתכן שאחרת היה מוחץ אותי
למוות," אמרתי בקול ומייד הבנתי שהמשכתי את חוט מחשבתי, שלא
כולם היו שותפים לו. אבל שוב הופתעתי; הם הבינו על מה אני
מדבר! "אני חייב להודות, אמרתי, "שהוא יוצר אווירה מיוחדת
במינה. איכשהו אנשים מבינים זה את זה, וזה אינו דבר נפוץ
בימינו."
השתתקתי, הרגשתי שדיברתי יותר מדי, השאר לא זקוקים היו למילים,
הם עברו כבר את השלב הזה. הסמקתי מבושה; אני, האומן כביכול, לא
רגיש הייתי לעומק החוויה שכל אחד ואחד מאנשי היום יום, שוחרי
הבידור הזול, חובבי להקות הזמר או אנשי ה'יה יה' חווה. הם פשוט
לא השיבו לי.
הבטתי סביבי והרהרתי ללא קול - כך לפחות חשבתי - "אם זה נכון,
אז איפה אנחנו עכשיו? אם החוויה חלפה, למה לא חזרנו לבית הקפה
שליד אולם הכניסה?"
"מי אמר שהקסם חלף?" אמר שוטי מחייך מקצה החדר, נשען בגבו על
הקיר.
הפתעתי הייתה גדולה כל כך, שלא יכולתי לחשוב אלא על העובדה
שפנה אלי בעברית. רק לאחר רגע קלטתי שבעצם קרא את מחשבותיי.
הבטנו בו נבוכים ושיכורי הערצה; לבוש היה בכובע רקדני פלמנקו,
נגד עינינו ממש, במהירות שלא תאומן, התחלף כובעו ועתה היה בוקר
טקסני; גם חולצתו ומכנסיו התחלפו לבגדי רכיבה תואמים. לא
הספקנו להתרגל לשינוי ובגדיו התחלפו שנית; עתה היה כפרית
יפהפייה לבושה בשמלה פרחונית.
"כמה היא יפה?" חשבתי בלבי וזכיתי לחיוך של תודה - חיוך שארזתי
בזהירות ונוצר אני אותו מאז - עתה לבוש היה כרקדנית בלט, בלבוש
ברבור צחור מאגם הברבורים, הפך להיות הברבור השחור והמריא אל
על, פורח החוצה דרך אחד החלונות.
אחרי רגע ישבנו בצריף המוצא, כאשר שקופיות עלובות מראה, אמורות
להוכיח את קיומן של צלחות מעופפות. ותמונות באנאליות  של נערות
חמודות, אמורות להיות  תושבות של כוכבים רחוקים.
הבטתי באשתי, חושש לשאול, אולי היה הכול דמיון שווא שלי. גמרנו
לשתות את הקפה ויצאנו לאוויר החופשי. העפתי מבט לכוון תחנת
הרכבת הישנה, היא לא הייתה שם.
מאז עברנו רבות ברחוב זה, תרים לשווא אחר תחנת הרכבת הישנה
ובית הקפה שלה.
לא, מעולם לא שוחחנו על כך, אנחנו אנשים רציניים ומכובדים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה יש למעלה
כפתור שרשום בו
"ערבי במה"?

זאת לא אפליה?!
למה אין כפתור
של "יהודי
במה"?

-ג'וני פוליטקלי
קורקט


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/07 18:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה