ילדת המאה הקודמת,
לפעמים חיה, לפעמים משועממת,
כותבת הרבה שירים כבר שנים,
על אהבה ודרך ועוד כמה דברים,
מונולוגים עצובים ושירת ימי הביניים,
על מה שרצתה ומה שהגשימה בינתיים.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים אלמונית, לפעמים מפורסמת,
ולא ידעו לעולם כמה היא מוכשרת,
לא גילתה, רק לעצמה היא מספרת,
העדיפה לכתוב אל הלב ולמגירה,
על מה שתתעקש ומה שכבר ויתרה.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים עוצרת, לפעמים מתקדמת,
חולצת טריקו וגרביים עד לברכיים,
מסתירה את כל מה שרואות העיניים,
מתפשטת ולובשת מהר טוקסידו שחור,
על מה שתפגוש ומה שהשאירה מאחור.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים טהורה, לפעמים מוכתמת,
כל הגברים שעזבה לא היו מזן אחר,
כולם מבינים לאט וגומרים מהר,
לא הבינו מה קרה והיא כבר התרחקה,
על מה שבגדה ומה שבאמת נישקה.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים שפויה, לפעמים מסוממת,
הכירה את העולם בו משתוקקים לקוק,
אחרי שנולדה בזמנים של לגדול ולשתוק,
והיו ימים שהכל היה תלוי רק במנה,
על מה ששאפה ומה שרק דמיינה.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים מתחילה, לפעמים מסיימת,
ומחלקת את הסיכויים חמישים-חמישים,
זה בהתאם לסיטואציה וגם לאנשים,
כמה יש להציע ואיפה חבוי הסוף,
על מה שהשיגה ומה שנותר לרדוף.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים משקרת, לפעמים מקיימת,
פיתחה סוג של אאוטסיידר מופנם,
כזה שתמיד נוכח אבל בעצם לא שם,
משהו בה היה מעבר לנדיר ומוכח,
על מה שתפסה ומה שלפתע ברח.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים ערה, לפעמים חולמת,
ועדיין ישנה לבד על הכרית שלו,
עדיין מפנטזת את הסיוטים שבו,
היא לא אשמה שהוא לא ידע לאהוב,
על מה ששמחה ומה שבחרה לכאוב.

ילדת המאה הקודמת,
לפעמים סתמית, לפעמים מושלמת,
תיכננה לנסוע להודו, או סתם לאשדוד,
לבדוק ממש מה היא לא הספיקה עוד,
לא בגללה החיים נגמרים פה מהר,
על מה שהקדימה ומה שעדיין מאחר.

ילדת המאה הקודמת,
לא תצליחו להבין,
אין לה זמן להאמין,
קונה סיגריות לייט ומתניעה,
בשיער אסוף, מנפצת את הבועה,
בורחת, חולפת בין בתי קפה,
ממלמלת, כמה שהעולם הזה משקר יפה,
מתחממת, ונזכרת באגדות ישנות,
רוצה את המציאות שלה לשנות,
לגלגל עוד אלף שנים אחורה,
למקום אמיתי יותר שיש בו מטאפורה,
ילדת המאה הקודמת,
בשקט את ההיסטוריה היא מדממת,
והעצב הכי גדול הוא להיזכר באושר שנגמר,
אל תדברו עלייה יותר, היא לא תהיה כאן מחר.