אנו שוכבים כאן על המיטה והשקט מכסה אותנו יפה יפה. אנחנו
ריקים. ריקים ועייפים בקרבנו לאחר מעשה אהבה. זה הלילה, הקיץ,
הזיעה שמתייבשת על עורפנו הודות למשבי רוח בודדים המתגנבים דרך
החלון, לפחות אלו שהווילון אינו חזק דיו בכדי לעמוד בדרכם. אני
שוכב על גבי, ידיי על בטני, היא על צידה בתנוחת העובר שהיא
אוהבת, גבה מופנה אלי. אני מסובב את ראשי ומסתכל בה. איני יודע
אם נרדמה או לא. אני מביט בשערותיה שנדבקו לעורפה ולצווארה,
הבזק עולה בי כאשר אני נזכר כיצד לפני רגע פלשתי עם ידי לתוך
השיער הזה, עם גופי לתוך הגוף הזה. אני מביט בגבה, מטייל
בעיניי על חוליותיה הבולטות החוצה, אחת-אחת, מטייל במבטי אל
אגנה, ישבנה. אני שולח יד ונוגע בגבה, מרגיש את חוליותיה,
מחליק את ידי בליטוף ומרפה. היא פולטת מעין אנחה קצרה של מתוך
שינה ומתכרבלת קצת יותר בתוך עצמה.
בחוץ מתחילות להשמע צעקות רמות של בחורה, היא צועקת על החבר
שלה בטלפון, היא צורחת, היא משחררת את כל השדים הלילה... הלילה
הזה שמוכיח אותה על טפשותה, על חשדותיה בנוגע לבן-זונה. היא
יודעת ששומעים אותה אך לא אכפת לה, הלילה הזה יכול להכיל את
התסכול שלה, הבניינים האלו לא מאיימים עליה, היא גם רוצה לישון
טוב הלילה.
אני מסתכל בה שוב, אני רוצה להחליק את ידי מתחת לראשה ולהצמד
אליה קרוב, כך שלא אדע היכן הזיעה שלי מתחילה והיכן החום שלה
נגמר,  אך משום מה אני לא עושה זאת.
אני מתחיל לשקוע, מתחיל לצלול ומרגיש את ההזיות המתוקות של
הלילה מתקרבות מתוך האפלה. עוד מעט-קט ואהיה שם, בלב הים
השחור-משחור. הנה המלחים כבר השתכרו כהוגן, הקברניט נושא את
תפילתו בתאו ועוד מעט ישכב לישון, והספינה שקטה, והים אדיר
ושחור. ואולי אם נסתכל קרוב יותר נבחין באחד המלחים שמתוך
הרגשת בחילה התקרב לדופן הספינה, והוא מביט לתוך מעטה הלילה,
והוא שומע את חריקת הקורות ואת אוושת הגלים והוא מחייך. הבחילה
חלפה, יש משהו גדול יותר שם בחוץ...
אני צף חזרה מעלה. היא נוגעת בי. היא הושיטה את ידה לאחור,
גיששה אחר ידי ומשכה אליה. היא מחפשת אותי. אז אני מחליק את
ידי מתחת לראשה ונצמד אליה, קרוב-קרוב. את ידי השניה אני משלב
בידה ומוליך את שתיהן כך לעבר בטנה התחתונה. -"את ישנה?"
-"ממ..".
אני נושק לעורפה ומניח את ראשי לאחור.
הבחורה מבחוץ הלכה. קולות אחרים החליפו אותה כעת, כמה אנשים
שיצאו מהפאב הסמוך, צוחקים, שיכורים כאותם מלחים, עושים
תוכניות למחר ומתנשקים. אולי הם לא יודעים שיש משהו גדול יותר
בחוץ.
אני נזכר כיצד הייתי נוהג לשכב במיטה כילד ולחשוב על כך שברגע
זה ממש, בעוד אני עטוף בשקט של הלילה ובביטחון של הבית החם
הנושם באיטיות ובכבדות את הדקות הארוכות, כיצד ברגע זה ממש,
במרחקים בלתי נתפסים מכאן, בארצות שעצם קיומן הוא פלא לגביי,
קורים דברים הרחוקים מרחק שנות אור מהשקט הלילי הזה, מהרגע
הבטוח הזה. הדבר היה בעיניי כבלתי מובן, הייתי מנסה לדמיין
מדבריות אינסופיות, נוודים צרובי שמש על גבי גמליהם, עושים את
דרכם (ברגע זה ממש!) אל עבר איזה אופק בוהק ומוחלט; וכיצד ברגע
זה ממש, ישנן ערים שלמות, המונים של אנשים, הממהרים למקומות
בהם לעולם לא אהיה; וכיצד ברגע זה ממש, במקום אחר, ישנו רעש,
והמולה.
משהו מציק לי הלילה. הלילה תמיד היה בעיני בבחינת ארוע, ארוע
חד-פעמי ונפלא. זאת משום שידעתי שבקרוב אחלום, בקרוב אזנק אל
תוך הים השחור ואבד. בשעות הערות הים תמיד הפחיד אותי. לא הים
של יום שבת בבגדי-ים, אלא הים של הלילה, והנהרות המסתוריים של
הלילה, כמו הגנגס ברישיקש, כאשר הייתי חוצה את הגשר בלילה
ומביט מטה ומרגיש את הגשר מתנועע מצד לצד באיטיות מסורבלת כמו
איזו חיה פצועה המנסה להניס מעליה גוף זר, והנהר מלמטה, שחור
(שוב), פרוע, שקט... הים שרואים מחלון המטוס בלילה... אך הלילה
של המיטה שלי הוא לילה מזמין ואני שואל את העולם: 'להיכן תקח
את גוף החלום שלי הלילה?'
אני ניתק ממנה. לא נוח לי, גופה קר לפתע ודומם. היא מסתובבת
אלי כשעיניה פקוחות לרווחה. -"אתה לא ישן?" -"לא ממש".
-"היתושים אוכלים אותי". -"כן".