הפיל הגדול והלבן לא מרשה לאף אחד לאחר לשיעור התעופה שלו.
הוא גם לא מאמין לתירוצים שלנו אף פעם, אפילו כשלהיפופוטמים
נולדה רביעייה וכל הג'ונגל ידע על זה, הוא לא האמין לנו שלא
הגענו לשיעור בגלל הברית.
הפיל הלבן חושב שהדבר הכי חשוב בשביל פילים קטנים כמונו זה
לדעת לעוף.
בתחילת השנה היינו כל הזמן לומדים על זרמי אוויר, וחבר שלי
אפילו למד את שפת הציפורים בשביל להתחנף למורה.
אבל עכשיו במקום לשבת ליד הנחל ולדבר על עננים ורוחות צפוניות,
אנחנו כל הזמן עומדים במקומות הכי גבוהים שאנחנו מוצאים
ומנפנפים ממש ממש חזק באוזניים, תאמינו לי אחרי עשר דקות של
נפנופים, כל הפנים ניהיות אדומות והאוזניים כואבות כאילו תלשו
לכם אותם.
אבל הכי גרוע זה שאחרי הנפנופים, אתה לוקח איזה עלה גדול ומנסה
לקרר את עצמך, הפיל הלבן מגיע וצועק עליך.
הוא אף פעם לא מאמין לי, אף פעם, אפילו בפעם אחת שאני היחיד
שנשארתי לנפנף אחרי שכולם כבר הפסיקו, הוא לא האמין לי שכואבות
לי האוזניים.
תמיד בסוף השנה, כל החיות האחרות יוצאות לפנינו לחופש, כי הפיל
הלבן משחרר אותנו חודש אחרי כולם, ואז יש לנו רק חודש אחד של
חופשה.
וכשהבאנו לפיל הלבן מתנה הוא חשב שאנחנו צוחקים עליו, והתחיל
לרדוף אחרינו בכעס ובצעקות, שאנחנו רק מביישים אותו.
ואנחנו בתוך כל ההמולה התחלנו לנפנף באוזניים, וככה פתאום כשלא
שמנו לב עפנו כל הפילים הקטנים מעל הג'ונגל, ואני אומר לכם זה
היה המראה הכי יפה שראיתי בחיים שלי.