צללים ארוכים ומטושטשים נעים באיטיות מדהימה. על המרצפות
המחוספסות, מסודרות באלכסון, עם פינות מעוגלות מעט, מטיילות
אותן צלליות, חושפות פסים בהירים של אור, מלאים באבק. גוף
מכווץ בתוך עצמו פוקח עיניים עם אישונים מורחבים מבהייה
בחשיכה, מחפש מקום של אור בין הצלליות, מקום בשמש הכתומה של
אדון האשליות.
"חשבת פעם שאתה יכול לראות את העתיד?", אני שואלת אל תוך
החושך.

אדון האשליות לובש גלימה שחורה של קוסמים וכובע עם שוליים
רחבים. בעודו מחזיק בשמש הכתומה, שנוזלת ומשאירה סימנים לוהטים
על פרקי אצבעותיו, הוא אומר שכל אלו - הן לא יותר מנבואות
שמגשימות את עצמן. אני עוצמת עיניים.
"לא נכון, פשוט, הכל ידוע מראש. הכל קל מדי".

אדון האשליות איבד את עצמו בתוך עולם של מילים בשביל למצוא
משמעות. בעולם המילים והחושך, טיפות השמש הנוזלית מסמנות את
דרכו, השלישית במספר. "אני מפחד", הוא לוחש אל עבר החשיכה. כל
זה לא קשור למשמעות, אולי רק להיותה רחוקה מדי - אבל אני
יודעת, ואני לא מתחילה עם הכל מחדש. ידיי עטופות בבד כחול בהיר
ואני עוצמת עיניים, שוקעת עמוק אל תוך הבד והפחד עצמו - עוד
אחד מהמשחקים המהירים של אדון האשליות. המשחקים השקופים נפרשים
אל תוך המרחב דרך חוטים דקיקים, שפעם חשבתי שאני יכולה לראות.

אדון האשליות הצליח במשימתו. אני לכודה בסבך אינסופי של מגע
כמעט אוהב ומילים יפות כל כך, כל מה שהתרגלתי לאהוב. ועכשיו,
דרכי היחידה היא לנסות ולגבור עליו, לקשור אותו באותם חוטי
המשחק השקופים, הכואבים. העור מלא כוויות מוארכות מפסיה
הלוהטים של השמש הנוזלית, המתפוגגת, ובין הצללים אני נעלמת אל
תוך אלפי פחדים, אלו נבואות שמגשימות את עצמן, הכל ידוע מראש.


18.06.2006

לנבט.

אם כי ככל הנראה נחשון הוא היחיד שאני מכירה שבאמת מסוגל
להחזיק בידיו את השמש