מדרכות חמימות מתהפכות בשנתן,
ארז יחיד כמעט ונוגע.
צפונות הלב מתעוררות לשנת לילה
רק בכדי שנוכל לשככן.
כולנו אדם אחד
שנושם קצובות
בין אמתלות חלום
למחשבות סדורות.
החושך מחזק את צעדי החרש,
כלבתי ואני מתוודעים לכך יחד.
האור שיפלוש יעשה זאת לאט
ומבלי שנשים ניטמע ונרגוז.
כולנו אדם אחד
ששוכן בו ילד עצוב
שמוכן לאמוד מרחקים
בין גופו לצילו.
הזמן מרחיק את היום מפניי
ונוגס חלקיקי תקווה
בכל שערה שנושבת,
הוא בעיקשותו ואני בשלי
ממשיכים.
כולנו אדם אחד
שמתייחד בפני עצמו ויודע
שאל לו להקדים את המועד,
אלא לנסות לשווא
להטפיח את הריק. |
