כשהייתי בגן, אני ושלי בנינו בית חולים לחומיינים. ישבנו בארגז
החול וחפרנו תעלות שלמות, כדי שיהיו מסדרונות. בכל מסדרון
חפרנו תעלות קטנות עוד יותר, כדי שיהיו חדרים, ובכל חדר הינחנו
זוג עלים - עלה גדול, ועלה קטן יותר - כשהראשון שימש כמיטה,
והשני כשמיכה. בעצם, אפשר לומר שחשבנו ממש על הכל. כמעט. זאת
אומרת, רק פרט אחד קטן היה חסר לנו: החומיינים.

האמת היא, שהחומיינים לא היו הבעיה. היו לנו חומיינים בשפע,
והם מצידם הרי תמיד היו מוכנים ליזום מפגש. מה שכן, הבעיה היתה
שהם... פשוט לא היו חולים. מכל דרך שהסתכלנו עליהם, הם תמיד
נראו כל-כך בריאים וחינניים! ואיך אפשר לרפא חומייני בריא?

אני לא זוכר את הרגע המדויק, אבל אני חושב שגם אני וגם שלי
הגענו לאותה המסקנה בדיוק באותה השניה. אני הייתי תופס אותם
ומועך עם הרגל, ושלי היתה משכיבה אותם ומכסה בשמיכה. והם תמיד
ניראו כל-כך אסירי תודה ושלווים...

אחח, שלי... מעניין מה קורה איתה. בטח עד היום היא ככה, רכה
ועדינה.

אני כבר לא מתעסק בזה יותר, ממזמן.