אני מקדים את זמני ועובר לחורף עוד בתחילת הקיץ. שני אנשים או
כלבים או יצורים או משהו לא מוגדר או אולי אפילו פיסות מתכת
שכמו מגנט מתקרבים ומיד מתחברים אבל ברגע שהם מסתובבים הם
נדחים. ואולי אני תמיד מסובב ואולי אני לא מגנט ואולי אני רק
מתכת. מה אני?
הידיים שלי כותבות ולא אני ואין לי מושג מה הן מנסות להביע פה
אבל אני נותן להן לרוץ על המקלדת. "שירוצו" אני אומר ובלי
להפסיק משתעל ונחנק כאילו לא התכוונתי.
אני מקדים את זמני ועובר לחורף עוד בתחילת הקיץ. זה מה שהן
כותבות שוב. אפילו על הסתיו דילגתי מהר כמו איילה עם סל מרושת
על גבה שכל העלים של השלכת נופלים ממנו ולא משאירים בו דבר
מלבד ריח, ריח בדידות. אומרים שאתה איש ולא מתכת ושאתה אפילו
יפה ושיש לך עיניים יפות ושזה בוודאי אומר שיש לך נשמה טובה
וכאילו קופצות בי המעלות לטמפרטורת רתיחה אבל זה לא מפריע לי.
"תזהר מלגעת שלא תחטוף כוויה" כמו מלאך מצייץ משום מקום. אבל
אני מסובב ובמילא כולם יתרחקו מהדף המגנט.
אני מקדים את זמני אבל החורף לא מגיע ונתקע בו באמצע שום מקום
בחלל הזמן.