מוקדש לשני הסבים שלי, שלא זכו. מי יתן, ואני אזכה להתפלל
שם על נשמותיהם...


יהודה ניצב כעת לצד אביו, נרגש לקראת צעידתו הראשונה לירושלים.
כמובן שיכלו לנסוע ברכב כמו שעשו רוב חבריו, אך אביו הודיע לו
נחרצות כי הם ילכו את הדרך הארוכה הזו ברגל.
"בית המקדש קיים! אחרי 2000 שנות גלות זכינו לשוב לארצנו!
וודאי שלא אחמיץ את החוויה הזו של צעידה רגלית לעיר קודשנו,
ואתה, יהודה בני, אתה בא איתי", הודיע לו אביו.
היו לפניהם כשש שעות צעידה מביתם אל עיר הבירה, ובכדי להגיע
בזמן לירושלים, היה עליהם לצאת לפני זריחת החמה. יהודה הלך
לישון מוקדם אך לא הצליח להירדם. אך כשאבא ניגש להעירו באחת
וחצי, כשעוד היה חושך מוחלט מסביבם, זינק מהמיטה כאילו ישן כבר
יממה שלמה והחל להתארגן במהירות.

מספר דקות מאוחר יותר הם יצאו לרחוב, ופנו בשביל המוביל למרכז
היישוב שם נאספו כל החברים. הכול היה חשוך. ירח של תחילת החודש
האיר קלושות את דרכם מתוך שמיים שחורים וזרועי כוכבים. הם צעדו
בשקט, כל אחד שקוע במחשבותיו וברגשותיו הפרטיים.
יהודה תהה לפתע מה עליו להרגיש בכלל. הוא מעולם לא חשב שיזכה
להגיע לסיטואציה שכזו... הוא קיווה לכך אמנם, הוא חלם, אבל כעת
היה מבולבל. כלומר, וודאי שרצה להגיע לבית המקדש. הוא התפלל
לכך מהרגע שהיה מספיק גדול להבין. מהרגע שאביו לקח אותו על
כתפיו בשמחת תורה ורקד איתו... אבל עכשיו הכול היה כל כך
מוזר... הכוכבים נראו כאילו הם זורחים חזק יותר מבכל לילה אחר,
שריקות הצרצרים נשמעו לפתע באוזניו כפסקול רך לסרט רומנטי,
כשיר הלל מלאכי... הכול שינה את טבעו לכבוד הרגע הזה. לא כך
הוא דמיין זאת, אבל זה מצא חן בעיניו. התפאורה הזו התאימה לשעה
הכל כך מיוחדת הזו.

ועתה הם כבר עומדים במקום האיסוף, מחכים לשאר בני היישוב שהחלו
להגיע טיפין טיפין. קולות שיחה כמעט ולא נשמעו. לא היה זה הזמן
לקיים שיחות חולין. אך עם התאספות האנשים החלו הדיבורים,
ואווירת ההתרגשות וההתעלות שכל אחד מבני החבורה חש, החלה להפוך
פשוט לשמחה אמיתית וטהורה ששטפה את ליבות כולם.
כמה מחבריו של יהודה שהוריהם הסכימו עם אביו לגבי ההליכה
הרגלית, עמדו לצד הוריהם הנרגשים לא פחות. "יהודה!" מישהו קרא
בשמו. היה זה חברו הטוב חגי, שבא עם אחיו הגדול. "מה הבאתם?"
שאל חברו, ויהודה הפשיל את המפית שעטפה את הסל שהחזיק בידו.
"כמה תאנים מהעץ בחצר,  ורימונים מהמטע שלנו. ואתם?" "חיטים
מהשדה של אבא, זיתים, וגם לנו יש תאנים."
"בוא יהודה.", טפח לפתע אביו על כתפו, "מתחילים ללכת. אוה,
חגי, מה שלום אבא? למה הוא לא הגיע?..."
הם החלו להתקדם במורד הכביש המוביל ליציאה מהישוב. במהרה
התחילה השירה להישמע מכל הצדדים:
"סלינו על כתפינו,
ראשינו עטורים,
מקצות הארץ באנו,
הבאנו ביכורים..."
יהודה הביט סביבו בהתרגשות. מעולם לא חשב שיגיע ליום הזה,
שיעלה עם כל משפחתו וחבריו אל בית המקדש... איזה יום גדול...

הם יצאו כבר מתחומי היישוב, רב היישוב הוא שהוביל את התהלוכה
שכמוה עוד איש מהם לא ראה, הולך אחרי השור שקושט כמו שמתואר
במשנה - קרניו מצופות זהב, על ראשו עטרת עלי זית. חיימק'ה
מהמכולת ליווה את כולם בנגינת חליל עליזה, ואליו הצטרף בנו
רוני, עם הגיטרה הישנה שלו.
"עבדו את ה' בשמחה
בואו לפניו ברננה
דעו כי ה' הוא האלוקים
הוא עשנו ולו אנחנו..."
השירה פרצה בהתלהבות מפיות כולם, מזמרים את המילים העתיקות
בהתרגשות ובכוונה גדולה מאי פעם, הדופק מואץ והלב הולם
בחוזקה...

אך מבטו של יהודה התמקד ברב אברהם.
היהודי הזקן היה לבוש בקיטל הלבן של ימים נוראים, ועטוף בטליתו
המתנפנפת ברוח הקלילה. אך גם בלי הלבוש יכולת לראות שהוא
יהודי: אפו הארוך, האופייני כל כך, זקנו הלבן והמגודל שמעולם
לא גולח, ופאותיו המסתלסלות. גוו היה כפוף מעט ממשא השנים
הארוכות של חייו, אך פניו הקמוטות ולמודות הסבל מורמות, מביטות
אל המרחב שלפניהם, אל ירושלים... עיניו החכמות בהקו בזוהר קדוש
שמעולם לא נראה בהן לפני כן. הוא דמע מעט, ויהודה חשב שזה
וודאי מהתרגשות. צעדיו היו רחבים ובוטחים ועל אף גילו המתקדם
צעד הרבה לפני האחרים. ידיו רעדו מעט, אך לא היה קר. על זרועו
הרזה בלט בצבעו המספר.
רב אברהם היה שכנו של יהודה. ניצול שואה שנותר שריד יחיד
למשפחתו הענפה. אוד מוצל מאש.
יהודה הבין כי רב אברהם מתרגש בוודאי יותר מכל האנשים שצעדו שם
יחדיו, ובשקט עזב את מקומו לצד אביו, וצעד לצידה של הדמות
שנראתה כאילו היא מנותקת משאר האנשים. מראהו היה כמעט נבואי.
רב אברהם לא הראה שום סימן שהרגיש בנער ההולך לימינו, והמשיך
במלמולו החרישי. עתה יכול היה יהודה לשמוע את דבריו: "שיר
המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים...", יהודה הצטרף
אליו לתפילתו הנרגשת ללא קול.

לאחר כארבע שעות הליכה כמעט ללא מנוחה, נעמדה לפתע השיירה.
כולם נעצרו בבת אחת, נפעמים מול המראה הגדול שנראה מולם. הרב
הרים את שופרו ותקע בקול אדיר.
מדבר יהודה נפרש מולם בכל הדרו השקט, הפראיות המרוסנת שבו,
והשמש החלה לעלות באופק. הנוף הדומם והשומם שכאילו השתרע מקצה
עולם ועד קצהו, הואר בשוליו באור כתום - ורוד של זריחה, שהחל
להשתלט לאיטו על שמי הלילה השחורים, זרועי הכוכבים. החול
הבתולי, שכאילו מעולם לא עברה בו רגל אדם, התחיל לחזור לחיים
ולקבל את גונו הצהבהב הטבעי. ובמרחק, בין שני הרים גבוהים
במיוחד, ניצב לו בית הבחירה, בית המקדש בכל תפארתו והדרו, מעיב
על פראות המדבר המאיימת, משרה על כולם תחושת התעלות שקטה
ושלווה נפשית.

כל אחד כמו הרגיש לבדו שם, יחיד ומיוחד, אך עם זאת מאוחד עם
כולם, מול המראה הנבואי והמרומם שנגלה לעיניהם. כל אחד, כמו
שמע את לחישת הרוח באוזניהם "בני, שבתם אלי... בואו בשערי ביתי
והסתופפו בצילי..."
רב אברהם כרע - נפל על הקרקע החולית, והחל למרר בבכי. "לא
חשבתי... לא יכולתי לקוות... ימות המשיח...". יהודה אחז בידו
ותהה מה עליו לעשות. אך רב אברהם תפס בו וחיבק אותו בהתרגשות.
"בני יהודה, יהודה, אל תשכח את זה כל חייך, את המראה הנשגב
הזה, אשריך שזכית יהודה. אשריך שזכית..."




נכתב בהשראת השיר "דרך ארוכה" של גלי עטרי שהתנגן לי כל הזמן
ברקע. אל תשאלו אותי מה הקשר...