היו תקופות טובות, והיו תקופות טובות פחות.
אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך.
תמיד בכיתי שאף אחד לא מבין אותי-עד שפגשתי אותך. ואז פשוט רק
בכיתי. על אלף ואחד דברים אחרים.

כל-כך מטומטמת הייתי. ורציתי לעזור. באמת.
אבל המצב היה קשה מדיי.
ואתה תמכת, תמכת בי.
ולי, לי לא היו כוחות לפתוח את העיניים.
הם נסגרו לאט לאט. הבכי סגר אותם.
ואתה זה שפתח לי אותם. בהבנה שלך. באהבה שלך.

קשר מוזר ביותר. באשמתי.
חודש נפגשים נון סטופ, ואז שלושה חודשים מנתקים קשר.
ואני יודעת שזאת אני. זאת אני שהרחיקה את הטלפון.
זאת אני שנמאס לה לדבר,כי כל פעם כשמילה יצאה-הדמעות הגיעו
אחרי שניה.

יותר מדיי אלכוהול עושה רע בדרך-כלל, אבל באותו יום על המרפסת
זה עשה לי מצויין. נראה לי שגם לך.
והייתי במצב יותר טוב. וראו. נכון שראו?
היה לי מגעיל והכל הסתובב כמו קרוסלה מטורפת, והקאתי.
וזה ניקה לי את הנשמה, את הלב. וכל הדברים המגעילים שיצאו משם
ניקו אותי נפשית. באמת. ודיברתי מהנשמה הנקייה, בלי לכלוכים
מסביב. נקי לגמריי. והקשבת, והבנת-כמו תמיד. אבל לי לקח זמן
להבין וחשבתי שזה מאוחר מדיי. אבל ממך למדתי שאף פעם לא מאוחר
מדיי.
והחיבוק עשה כל-כך טוב.

ועכשיו. אני עדיין אוהבת, ועדיין מבינה. מבינה מה שצריך להבין
ואולי מה שאחרים לא מבינים. אבל מתגעגעת אליך כי זה לא כמו
פעם,וחבל. יש כל מיני דברים באמצע.
אבל העיקר שתהיה מאושר. זה יעשה אותי מאושרת.

אוהבת לנצח יותמי.