"אף פעם לא למדתי בבית הסטודנט כיתה 4302, קרוב יותר לאלוהים,
חצי הדרך לשמיים. גבוה ממשרד היו"ר מרחק של קומתיים, צופה
במעוף טילי אויב מגובה העיניים. גם עדיין לא לגמתי שיכר צונן
בצהריים, במדשאה מוקפת אדם, מחליף מילה עם בחורה או שתיים.
המום ומהופנט לנוכח עודף השדיים, שמציעה המכללה למי שעושה בה
כבר שנתיים. מעולם לא הטלתי את מימיי מהמנזה החלבית המלבבת,
היישר לצלחות הסועדים - מרווה אותן צהבת. לא רצתי עירום כביום
היוולדי מבניין תקשורת לאולפן הרדיו המחלקתי, סטודנטיות אומרות
זימה חושקות במרכולתי. וכנראה שלא אעשה כאלו הדברים ואמשיך
להסתודד עם אי אילו חברים. קורבן גברי ממוצע של הקיץ המיוזע
והלוהט. השאלה - מתי ואיפה, אבחר להתמוטט?!"

מכתבו הקצר והחצוף של גדי, ככל הנראה סטודנט במכללת ספיר
הסמוכה לשדרות, הונח בזעם על שולחנו של דיקן המכללה, שבדיוק
היה בהפסקת צהריים (דייקן, הדיקן). רגע לפני, פרץ גדי למשרדו
תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהפצרותיהן החוזרות ונשנות של מזכירות
הדיקן הנאמנות שלא להיכנס לשם ולהמתין בסבלנות עד שיחזור
מסעודתו. גדי התעלם במפגיע. נמאס לו להקשיב למה שמזכירות
למיניהן אומרות לו. מבחינתן, אתה יכול להמתין לנצח. בחיוך
מעושה ושובבי נפרד משתי זעופות וחמוצות הפנים שגערו בו על
חוצפתו ויצא דרך הדלת השקופה.

הכל החל כמחצית השעה קודם לכן, כשגדי היה בדרכו לשירותים
הנקיים ומדיפי ניחוח הסיגליות בקומה השלישית בבית הסטודנט.
בדרכו מהמעלית לשירותים הסב גדי את מבטו ימינה וחש כי השלט
המורה על מספר הכיתה 4302, כמו זועק לו "בוא, היכנס לתוכי, אני
נקייה ובתולית. בוא ושאף קצת אוויר שדות מהול ברעם תותחים. בוא
וצפה אל קיבוצי הסביבה ממרום חלונותיי, בוא והשכב על
שולחנותיי, נום לך את שנת היופי שלך, עלם חמודות, אגור כוחות
להרצאה המשמימה הבאה. בוא!" בין רגע מצא גדי את עצמו מתקדם
לעבר הכיתה. משנכנס, נמלא תוכחה. שקט. כיסאות נקיים, ריח של
ניילונים. לוח מחיק צחור כשלג, עינית מקרן מלוטשת קורצת בחיוך.
גדי שם לב לעובדה שמעולם לא יצא לו ללמוד בכיתה זו, עם הנוף
היפה ביותר במכללה, עם ריח פרדסי האזור, עם התנאים המושלמים
ללמידה.

בשנה א' תיזז בין בניין הנדסאים לבניין האקדמיה, מגיע סרוח
מזיעה ברגע האחרון להרצאה, חושב לעצמו איך היה עושה כסף על
שירותי הסעה בתוך הקמפוס עם רכבי הגולף שחולפים על פניו, לא
נענים לקריאותיו לעזרה. עכשיו, כשכבר צבר פז"ם והוא בשנה ב',
מצא עצמו עדיין גומע קילומטרים על גבי קילומטרים בכל יום. פוסע
הלוך ושוב ממתחם הקרוואנים א' אל בניין האקדמיה, חזרה לבניין
תקשורת ולבית הסטודנט. זעמו של גדי עלה בקרבו. מכיוון שלא יכל
להתאפק עוד והחל מרגיש את הדופק בפי טבעתו, סר לשירותים
הסמוכים. שלף מתיקו דפדפת ועט והחל חורז את כעסו, במהירות
מפתיעה.

גדי רצה לשים לזה קץ. מה עוד ששמע ממקור ראשון ומהימן שיש
מחלקות במכללה, כמו עבודה סוציאלית למשל, שלומדות כל היום
באותה הכיתה, בלי ההחלפות התכופות והמתישות הללו שנידון להן
הוא. כשסיים לשפוך זעמו על הדף, קיפל אותו גדי ותחבו לכיסו,
לאחר שהחליט להשאיר את הכתוב בו בעילום שם. בתור מחאה כללית על
המצב העגום. משסיים את עיסוקיו בבית הכיסא, יצא כולו מזיע
ונרגש ונחוש בדעתו לפעול בעניין. דקה לאחר מכן כבר מצא עצמו
מתווכח עם מזכירותיו המסורות של הדיקן.

כשיצא ממשרדו של הדיקן, תחושת ריקנות פשטה בכל גופו. ראשו הפך
סחרחר עליו וליבו הלם בקצב מתגבר בחזהו. כמכת פטיש הכתה במוחו
של גדי הידיעה. אין מנוס. אם הוא רוצה לחיות עם עצמו בשלום,
הוא חייב לפעול ומהר. יש לו רק 800 מילה וגם זה עומד להיגמר.
בתעוזה שהפתיעה אף אותו, עלה בריצת אמוק לקומה השלישית. בפעם
הראשונה בחייו המשיך לעלות עם גרם המדרגות עוד מעלה, לכיוון
הגג. בדרכו הפריע לסטודנטיות בדואיות בתפילתן. ניגש לדלת
המובילה לגג החשוף לשמיים ופתח אותה.

הרוח, שהייתה חזקה מהרגיל ושנשאה עימה את ריחם המשכר של השדות,
ליטפה את פניו ומשכה את שפתיו האדומות והבשרניות אחורה לכדי
חיוך, תוך שהיא מטלטלת אותו בכוח. שמש סיוון הלוהטת צרבה את
עורו והזילה אגלי זיעה חמה על מצחו ועל גבו. אך כל זה לא מנע
ממנו ללכת עד למרכז הגג, ידיו פרושות לצדדים כבתפילה. גם זעקת
ה"שחר אדום" שנשמעה אותו הרגע בכריזה, לא עצרה את גדי מהליכתו.


החור שנפער בגג בית הסטודנט מפגיעת הקסאם הפיל את גדי היישר
לתוך כיתה מספר 4302 בה חשק. מכוסה באריג בטון ברזל ורסיסים,
הוטח גופו הצעיר של גדי כשק מלט כבד על אחד השולחנות שנשבר
מחוזק המכה. הדיקן היה הראשון להגיע למקום, אוחז בידו את
המכתב. מתנשף ומוכה תדהמה חזה בגדי מוסר את נשמתו לבורא.

ועכשיו, חודש יוני שנת 2010, ארבע שנים מאוחר יותר. שלום שורר
זה שנה בין ישראל לבין הרשות הפלסטינאית.  אוטוטו מתחיל
המונדיאל ו"קפה קסאם" על גג בית הסטודנט המשופץ, הומה אדם.
סטודנטים וסטודנטיות מתנדנדים על ערסלים, משתזפים בשמש החמה
והנעימה, שותים אייס קפה להנאתם, רגע לפני תחילת המבחנים. ללא
שמץ של מורא בליבם, מביטים בקו האופק שמחבר ברכות בין עזה ובין
הים. רק גדי לא יצפה בבעיטת הפתיחה. לפחות עכשיו הוא קרוב יותר
לאלוהים.